מפגעים תברואתיים בבריכות השחייהרבים נמלטים מחופי הים המזדהמים והולכים שלנו, אל בריכות השחייה, האמורות להוות מקום בטוח יותר לרחצה. בישראל כ- 1400 בריכות שחייה ציבוריות. הן מצויות בבתי מלון, בקיבוצים, במושבים ובמרכזי ספורט. הבריכה הממוצעת מכילה כמות של 900 מ"ק מים.בקיץ האחרון התפרסמו כמה וכמה מקרים על הרעלות כלור בבריכות שחייה, אשר פגעו בילדי הקייטנות שהשתכשכו במימיהן. שיעור הכלור הגבוה במים גרם לילדים לחוש צריבות בעיניים וקוצר נשימה, ברמות שונות. מכאן שחיטוי ביותר מדי כלור, מסוכן. אבל מדוע בריכות השחייה בכלל זקוקות לחיטוי כזה? (כאן המקום לציין שאף על פי שקיימות כמה שיטות חיטוי לבריכת השחייה, כולן מבוססות על החדרת כלור למים.) ניסיון להשיב על השאלה, מעלה ממצאים לא משמחים. למעשה, בריכות שחייה הן מקווה מים עומדים - ובהיותן כאלה, הן נתונות לשורה ארוכה של מפגעים אפשריים, שיתושים הם המפגע הקל שבהם. בבריכות השחייה נמצאים, למשל, חידקים מסוגים שונים. חלקם חיים עמנו בדרך כלל בשלום, אך בתנאים מסוימים עלולים לחולל נזקים לא מעטים. סטפילוקוקים, למשל, עלולים לגרום לזיהומים, לאילוח דם, למוגלה ולקלקולי קיבה. חידקים אחרים בשם פסוידומונס, עשויים לגרום למתרחצים דלקות אוזניים ועיניים - מי לא חווה זאת - וכן לפריחה ולמחלות עור. אחד החידקים, לגיונלה, גורם לדלקת ריאות (הוא מתרבה בסביבה לחה וחמה - ונמצא, לעתים, גם במערכת המיזוג או במקלחת הביתית.) וישנם הנגיפים - הוירוסים. קיימים סוגים רבים של נגיפים העלולים לפגוע בנו. בין הנגיפים השכיחים שבודדו נזכיר את הפוליו. הללו אינם מתרבים במים, אך יכולים להתקיים בהם במשך זמן מה. הסכנה שלהם גדולה מזו של החידקים, מכמה סיבות. כך למשל, בשונה מחיידקים, שכדי שיפגעו בנו יש צורך במושבות גדולות שלהם, די בנגיפים ספורים כדי להדביק אותנו. סיבה נוספת לקושי שהם מעוררים היא שהעמידות שלהם מול אמצעי החיטוי בבריכה גדולה לפעמים פי מאה מזו של החיידקים לאותם אמצעים. וסיבה אחרונה, אך חשובה - הקושי לאתר אותם. לפעמים, כשהנגיפים נצמדים לגופים מוצקים קטנטנים המרחפים במים ושוקעים עמם לקרקעית, מכשירי המדידה הבאים לבדוק את שיעורם במים אינם קולטים אותם כלל. תנשמו עמוק. יש עוד: הגענו לפטריות. אחת מהן, קנדידה אלביקנס, מתפתחת על רקמות ועל ריריות במערכות הנשימה, העיכול ואברי המין הנשיים. לפעמים אינה מעוררת בעיות, אך במקרים אחרים מהווה מטרד רציני ומדבק - ואם היא חודרת לזרם הדם, קשה מאוד להיפטר ממנה. ומכאן, אל האצות. הצמחים המיקרוסקופיים הללו, בעלי כושר ההישרדות הגבוה, יכולים לרחף במים או לגדול בדבוקות על דפנות הבריכה, בקרקעיתה או בצנרת. מלבד חוסר הנעימות שבהשתכשכות במים עם אצות. הן מסוכנות לבריאות משום שהן מהוות בית גידול מצוין לחידקים. המתרחצים יכולים לחוש בקיומן של האצות עוד לפני שצבעו את המים בירוק, עם הבריכה חלקלקה למגע. קצב הגדילה וההתרבות שלהן מהיר ביותר. הכלור, שוב הכלור, מונע תחילתה של צמיחת האצות, בתנאי שיהיה בריכוז מינימלי מסויים. כמו כן יש צורך בסינון מתמיד של המים. די בהפסקה בת יום או יומיים בטיפול במים, וכבר עלולות להופיע האצות. כל זה נשמע מפחיד, נכון; אבל גורמים בכירים במשרד הבריאות אומרים כי בריכות השחייה בישראל עברו כברת דרך משמעותית בשלושים השנה האחרונות, וכי שיעור בריכות השחייה המהוות מפגע תברואתי של ממש - נמוך ביותר. מי שרוצה להירגע, מוזמן לבדוק האם לבריכה יש רישיון שבו כתוב שמשרד הבריאות עורך להן בדיקה שגרתית. כמו כן, כדאי למתרחצים להסתכל היטב סביב: מים עכורים, לכלוך על הקרקעית וצפיפות אנושית - עלולים להפוך את מי בריכה למסוכנים יותר. על הבעלים של הבריכות להקפיד על חיטוי קבוע (אבל לא עודף), להזרים מים חדשים לבריכה, ולמנוע כניסת אנשים חולים ועם פצעים פתוחים. קיים גם פן סביבתי אחר לגמרי של בריכות השחייה: יש להן תרומה נכבדה לזיהום במלחים של השפכים. זיהום זה מהווה בעיה של ממש, כיוון שהטיפול בשפכים אינו כולל סילוק מלחים, וכאשר השפכים מלוחים - קשה לעשות בהם שימוש חוזר. תוספת המלח לביוב כתוצאה מחיטוי בריכות השחייה ומתוספות חומצות או בסיסים כדי לשמור על התקנות בנושא זה, מוערכת ב- 10,000 טון לשנה. המקור: אקלימטון - גליון אוגוסט 2005 |