בתי המשפט

244

 

 

 

 

 

קבוע ליום 6.11.05

גזר דין

 

 

1.      23 בני אדם שלבשו חג ובאו לאולמי ורסאי כדי לשמוח יחד עם כ-700 קרואים בחגיגת כלולות שנערכה שם, נפלו אל מותם בעיצומה של השמחה.

        כ- 365 חוגגים נפצעו.

 

2.      שוב שילמו אנשים מחיר שאין כבד ממנו אך משום  התייחסותם השיטחית של הנאשמים לסימני אזהרה שחשפו עצמם בבירור לעיניהם. במעלות מידרגיה של הרשלנות שסעיף 304 לחוק העונשין כונף תחתיו, ניצבת זו בה כשלו הנאשמים כמעט ברומן, אם לא בגבוהה שבהן.

        כתובת האסון היתה חקוקה באבן המירצפות ששקעו, אך הנאשמים לא קראוה כהלכה ובחרו ללכת בדרך  טיפול לא מקצועית שלא יכולה היתה להניח, בנסיבות, את דעתם כבעלי אולם שמחות מן היישוב החייבים בשלומם ובבטחונם של המתארחים בצל קורתם, כי לאחר שיינקטו בה, תבוא הבעיה על פתרונה, וכי שלומם של הקרואים מובטח.

 

3.      שוב גבו התייחסות בלתי רצינית והיסמכות על "ידע אישי" (שגם הוא חסר או לא קיים כלל), מחיר דמים כבד ומיותר.

        שוב נפלו אנשים קרבן לפתרונות מהירים וחסכוניים שניתנו "אד הוק" מבלי שנודע לנוקטים בהם טיבה של הבעיה אותה נועדו הם לפתור.

 

4.      האסון שאירע אינו אסון משמים. הוא  מעשה ידי אדם שאילו היה ער דיו למשמעות המעשית הניגזרת מחובתו, שאינה יכולה לשאת פשרות, להבטיח את בטחונם ושלומם של באי חצריו, היה מתייחס ביתר רצינות ודאגה לשקיעה החריגה, ונוטל עצה מבר סמכא בדבר פישרה  ודרכי תיקונה האמיתיים.

 

5.      ענישת הנאשמים חייבת להוביל את הקול לפיו על בעל נכס שהציבור משתמש בו להציב בראש סולם דאגותיו ועדיפויותיו את בטחון חייהם של בני הציבור ואת שלימות גופם לבל יתקפדו חיים ולבל יהפוך חגם לחגא. המפר חובה ראשונה זאת במעלות סולם העדיפויות לא יינקה, וייענש בחומרא.

 

6.      לצד הנסיבות לחומרא, שעניינן מידת רשלנותם של הנאשמים כמו גם היקפו של האסון והשפעתו הקשה על חייהם של אלה שהיו מעורבים בו  (שאת חלקם שמעתי), אתן, כמובן, דעתי לנסיבותיהם האישיות, ובהן מצוקותיהם הכלכליות  והמשפחתיות, של כל אחד מהנאשמים כפי שהן עולות מתסקיר שירות המבחן שנערך לגבי כל אחד מהם, כמו גם ממסמכים רבים שהגיש הסנגור, ובהם כאלה בהם רשמו את דבריהם קרובי משפחתם של הנאשמים. 

        עוד אשקול לקולא כי הנאשמים הורשעו בעבירה שאין בה כוונה פלילית במשמעותה הקלאסית, וכי איש מהם לא חפץ בתוצאה האיומה. (יש לזכור כי לא מעטים מבני משפחותיהם של הנאשמים עבדו באולם בכלל, ובליל האסון בפרט).

 

7.      לאיש מהנאשמים אין הרשעות קודמות.

 

8.      הנאשם מס' 1, מר עדי אברהם, בן 39, נשוי ואב ל-3 ילדים בגילאים שבין 13 שנים ובין 4.5 שנים. מאז שיחרורו מצה"ל עבד כעצמאי בעסקי מסעדנות וריקודים.

        הוא השקיע בפיתוח עסקיו והגיע למעמד כלכלי גבוה. היום הוא מנהל גן אירועים בחיפה, לשם עבר מירושלים בחלוף כשנה, שראשיתה במועד האסון, במהלכה הסתגר בביתו ולא עבד.

        אשת הנאשם אינה עובדת. למשפחה חובות ונשלחו לה הודעות עיקול.

        בשיחתו עם קצינת המבחן לא נטל הנאשם אחריות לאשר התרחש, אף לא באורח עקיף. הוא חש עצמו כקרבן. הנאשם הדגיש את הנזק שנגרם לילדיו שנאלצו לעבור ולהתגורר בעיר אחרת, דבר שהיה כרוך בקשיי הסתגלות ובהיווצרות אווירה קשה בבית. אחד מילדיו סובל מבעיות קשב וריכוז ובטיפול המקצועי בו משתתף אף הנאשם. (נא לראות חוות הדעת של הפסיכולוג הקליני).

 

9.      הנאשם מס' 3, מר אורי ניסים, בן 51  ואב ל-7 ילדים בגילאים שבין 25 שנים ובין 9 שנים.

        בשנת 1991 לקה באי ספיקת כליה ובגופו הושתלה כליתה של אשתו.

        לאחר הניתוח ובתום תקופת החלמה שב לעבוד באולם "ורסאי" כקניין, ושהה במקום כשעתיים ביום. מחוות דעתו של הרופא הפסיכיאטר ד"ר ס. יברובסקי עולה כי נאשם זה סובל גם ממחלה דכאונית המלווה בפגיעה בזכרון שלטווח קצר. מאז האסון חלה החמרה במצבו הנפשי.

        הנאשם היה עצור 11 ימים בקשר למקרה, ולאחר מכן היה נתון במעצר בית למשך שבועיים. שלש שנים לא עבד, אך בשבעת החודשים האחרונים הוא מועסק באורח חלקי כקניין במסעדותיו של בנו.

        אישתו של הנאשם מסרה לקצין המבחן, כי בעקבות האסון התדרדרו הן מצב היחסים בין בני הבית והן המצב הכלכלי.

        נאשם זה הביע צער על תוצאות האסון, (לדעתו תוחזק האולם כהלכה ולא נחסכו אמצעים בתחום זה), והדגיש כי מאז האירוע נתונים הוא ובני ביתו להתנכלויות ולקריאות גנאי.

 

10.     הנאשם מס' 4, מר אדיב אפרים, כבן 57, גרוש כ-4 שנים ואב ל-5 ילדים בגילאים שבין 32 שנים ובין 12 שנים.

        עם גירושיו הותיר את ביתו, על תכולתו, בידי גרושתו, ובעקבות האסון, ירד, לדבריו, משארית נכסיו.

        הנאשם מתגורר היום בחיפה ולדבריו אינו עובד.

        השירות התרשם ממצבו הנפשי הירוד. גם נאשם זה מתייחס לעצמו כאל קרבן ומבטא "כעס ותיסכול רב כלפי גורמי המימסד השונים שהפכו אותו ואת קרוביו לאשמים".

        בתו של נאשם זה, שהעידה בפני לענין עונשו, סיפרה שחיי המשפחה נהרסו לאחר האסון (נא לראות תיאור מפורט בעמ' 234 משורה 15 ואילך) וכי אביה הוא בבחינת "מת חי".

        אף נאשם זה, כשניים האחרים נתון בקשיים כלכליים ואף נגדו ננקטו הליכי הוצל"פ בשל חובות.

 

11.     א.  נתתי דעתי לטענתו של הסנגור המלומד לפיה רשלנותם התורמת של אחרים,

             כגון אלה שבנו את המבנה בו שכן האולם ואלה שהתירו את השימוש בו (תוך

             גביית מסים ותשלומים בגין המבנה), היא כה משמעותית עד כי מידת השפעתה

             על עונשם של הנאשמים צריכה להיות מכרעת.

 

        ב.  חוששני, כי אף אם יימצא כי התנהגותם של רשויות תיכנון ופיקוח שונות ראויה

             לביקורת בקשר לטיפולן במבנה דנן (נושא שאין ביכולתי לנקוט לגביו עמדה

             כלשהי), עדיין אין בינה ובין רשלנותם של הנאשמים קשר המבסס השפעה

            מכרעת, כטענת הסנגור, על מידת עונשם.

 

        ג.  רשלנותם של הנאשמים כפי שפורטה בהכרעת הדין אינה עולה ממחדל כזה או

             אחר של רשות שלטונית. היא נטועה בהתייחסות בלתי אחראית לפגם

             משמעותי שנתגלה בריצפתו של נכס הנושאת עליה, מדי ערב,מאות חוגגים

             השמחים ורוקדים בשימחת מזמיניהם.

        במקום להיעזר במומחה שיחקור לעומקם של דברים וינסה לברר את פישרו של

        השקע, בחרו הנאשמים, שאינם בעלי ידע בתחום הבניה ובמשמעותם של ליקויים המתגלים במבנה, בדרך הקצרה הקלה והזולה יותר לפתור את הבעיה,  הכל כמפורט בהכרעת הדין.

 

12.     א.  בשוקלי את עונשם של הנאשמים סבור הייתי כי אף שהיו שותפים בבעלות

             בנכס, אף שנטלו כולם חלק בניהולו הכללי ובקבלת החלטות עסקיות, ואף

             שהפיקו בצוותא רווחים ממנו, עדיין יש מקום להבדיל ביניהם לענין מידת

             עונשם.

 

        ב.  מחומר הראיות עולה כי הנאשם מס' 1 היה זה שנטל על עצמו את ניהולו

             היומיומי של האולם. הוא היה הפעיל מבין שאר הקרובים בייזום פעולות שונות

             בו, לרבות עבודות שיפוץ. הוא היה אף זה שבא בדברים עם אלה שטיפלו וייעצו

             בענין הפגם במרצפות.

             הנאשם מס' 4 ייצג את האולם כלפי גורמי חוץ, כגון: העיריה, הבנקים, עורכי

             דין, חברות ביטוח וגופים אחרים. דומני, כי פעילות זאת מעמידה אותו בדרגתו

             של מר עדי אברהם בניהול האולם.

             לעומתם, פקד הנאשם מס' 3 את האולם כשעתיים בלבד ביום (משום מצב

             בריאותו הלקוי) וגם אז עסק בקניינות  מוצרים בלבד. 

             נדמה לי לכן כי חלקו של נאשם זה בניהול העסק אינו כחלקם של שני

             הנאשמים האחרים.

             לא זאת אף זאת.

             נדמה לי שמצב בריאותו של הנאשם מס' 3 מבסס הפעלתם של שיקולי ענישה

             נוספים ושונים לאלה ומאלה המתייחסים לנאשמים האחרים.

 

 

 

 

13.     א.  עיינתי בגזרי הדין בענין אסון ערד (ת.פ. 2332/97 של בית משפט השלום

             באשדוד), בענין אסר גשר מיחלף שפירים  (ת.פ. 2253/98 של בית משפט השלום

             בכפר סבא – להלן: גשר שפירים) ובענין אסון גשר המכביה (ת.פ. 15237/97 של

             בית משפט השלום בתל-אביב יפו – (להלן: גשר המכביה), ונתתי דעתי לעונשים

             שנגזרו שם.

 

        ב.  התמקדתי בגזרי  הדין בענין גשרי שפירים והמכביה בהיותם עוסקים

             בהתמוטטות מבנים.

 

        ג.  אמת נכון הדבר שבשניים אלה נגזרו עונשיהם של מתכנני הפרוייקט ומי עסקו

             בהקמתו ממש או בפיקוח עליה, וכ י מטבע הדברים אמור היה עונשם של אלה,

        מהנדסים ברובם, להיות חמור מעונשם של מי שאינם בעלי ידע בתחום ההנדסה, כנאשמים שבפני.

 

        ד.  הנאשמים שם נדונו, עפ"י מידת רשלנותם, לתקופות מאסר של ממש, שנעו

             בין 14 חודשים ובין 5 חודשים  (בענין גשר שפירים – שם נהרגו 3 בני אדם),

             ובין 21 חודשים ובין 6 חודשים (בענין גשר המכביה – שם נהרגו 4 בני אדם

             ונפצעו 69).

 

14.     עפ"י פשוטם של דברים אמור לפיכך עונשם של הנאשמים להיות מתון מעונשיהם של המתכננים הללו.

        ואולם, חוששני, כי משום מידת רשלנותם של הנאשמים, משום הצורך להוליך את קול ההרתעה דווקא לאוזניהם של מי שאינם בקיאים ברזיה של תופעה מבנית הנגלית לעיניהם, והמחייבת התייעצות עם גורמים מקצועיים,  ובעיקר משום מידתו של האסון, שלא היה כמוהו בתולדות האסונות האזרחיים במדינה, אין ללמוד גזירה שונה מגזרי דין אלה.

 

 

15.     אני גוזר לנאשמים 1 ו-4  את העונשים הבאים:

 

             א.    30 חודשי מאסר מהם תנוכה כל תקופת מעצר ממש בה היו הנאשמים

                   נתונים במעצר בקשר לתיק זה.

 

             ב.    4 חודשי מאסר בהם לא ישא איש מהם אלא אם תוך שנתיים מיום

                   שיחרורם יעבור עבירה שעניינה גרימת מוות.

 

 

16.         אני גוזר לנאשם מס' 3 את העונשים הבאים:

 

             א.    4 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות בכפוף לחוות דעתו של הממונה

                   על עבודות השירות שתועבר אלי עד יום 11.12.05.

 

             ב.    4 חודשי מאסר בהם לא ישא אם אלא אם תוך שנתיים מיום    שיחרורו

                   יעבור עבירה שעניינה גרימת מוות.

 

             ג.     הסניגור יעביר למזכירות בית המשפט תוך 7 ימים פרטים בדבר הדרך בה

                   ניתן להתקשר עם הנאשם (כתובת ומספרי טלפון).

 

 

17.         א.    בחנתי את עתירת המאשימה להטיל על הנאשמים אף חיוב כספי בצורת

                   קנס ופיצוי, והחלטתי שלא לעשות זאת.

 

             ב.    לענין הקנס – כבר פסק בית המשפט העליון (בע"פ 878/00 טורצ'ין נ. מ"י

                   פ"ד לה (2) 26,28) כי "משנידון אדם למאסר, לתקופה של ממש, אין זאת מן

                   המידה להטיל עליו גם קנס, שיהא עליו לשלמו לאחר שחרורו ממאסרו,

                   אלא אם כן יש בידי בית המשפט חשש מבוסס או נתונים המראים

                   לכאורה, ששלל העבירה שמור עם המערער והוא אמור להינות ממנו

                   לשישוחרר".

 

             ג.     לענין הפיצויים – מכתב תביעה שהגיש לי הסנגור במסגרת טיעוניו לעונש

                   למדתי לדעת, כי נגד הנאשמים תלויה  תביעה בפני בית המשפט המחוזי

                   בירושלים תביעה אזרחית לפיצויים של הנפגעים (א 6012/04).

                   בנסיבות אלה לא ראיתי מקום לפסוק פיצויים לזכות הנפגעים.

 

18.         אני מורה על עיכוב ביצועו של עונש המאסר עד יום 11.12.05 על מנת לאפשר לנאשמים לעשות את הסידורים הכרוכים בכליאתם.

             באותו  יום על הנאשמים להתייצב עד השעה 10:00 בבית המעצר בתחנת המשטרה במגרש הרוסים לשם תחילת ריצוי עונשם.

 

19.         המזכירות תעביר העתק גזר הדין לממונה על עבודות השירות.

 

ניתן היום, 6.11.05, במעמד הנאשמים, בא כוחם, עו"ד א. אוחיון וב"כ המאשימה______.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ב"כ הנאשמים: בהסכמת חברי אנו מבקשים עיכוב ביצוע  עד לקבלת פסק דין בערעור.

המאשימה תפרט את הימים המדוייקים בהם היה כל אחד מהם נתון במעצר.

להוציא צו איסור פרסום לגבי החלקים בגזר הדין הנוגעים למצב בריאותו של הנאשם מס' 3 והוא הדין לגבי בנו של הנאשם מס' 1.

 

החלטה

 

1.     לבקשת הסניגור ובהסכמת המאשימה, יידחה מועד ביצוע עונש המאסר עד לאחר פסק הדין בערעור.

 

2.     לבקשת הסניגור ובהסכמת המאשימה, תעביר המאשימה תוך 10 ימים פירוט המועדים בהם היו נתונים הנאשמים במעצר ממש בקשר לתיק זה.

 

3.     מוצא בזה צו איסור פרסום לגבי האמור בעמ' 246 של גזר הדין בין השורות 8 ו-11 ולגבי השורות 16 עד 19 בעמ' 246 של גזר הדין.

 

4.     בשולי הדברים מבקש אני להעיר שגזר הדין הוקרא שלא   בנוכחותו של הנאשם מס' 3 שהובהל הבוקר לבית חולים. הדבר נעשה בשל נסיבותיו המיוחדות של האירוע כולו, ובהסכמת הסניגור והמאשימה .  

 

ניתנה היום ד' בחשון, תשס"ו (6 בנובמבר 2005) במעמד הצדדים.

 

 

קלדנית: יעל