מאת: ד"ר איתן ישראלי, מומחה לבטיחות ביולוגית, יו"ר האגודה הישראלית לבטיחות ביולוגית ומנכ"ל "ישראלי ביוהזארד בע"מ"
בעלי החיים מלווים את האדם משחר ימי ההיסטוריה. חלקם, על פי התרבויות השונות, משמשים כמקור מזון, חלקם – עזר בעבודות חקלאיות וחלקם ידידיו של האדם. המקשר בין כולם הוא המחלות הזואונוטיות – מחלות זיהומיות, שיכולות לעבור מבעלי חיים לבני אדם ולגרום להם לתחלואה. מאמר זה ידון בדרכי ההדבקה במחלות הזואונוטיות.
בעת החשיפה לבעלי החיים נחשף האדם גם לחלק מהמחלות הפוקדות אותם. פירוש המילה זואונוזה - ZOONOZIS הוא מחלה זיהומית, המשותפת לבעלי חיים ולבני אדם. משמעות הדבר היא שגורם ביולוגי מזהם מסוגל להדביק הן בעלי חיים והן בני אדם, והמחלה עלולה לעבור מאחד לשני. הסיכון הנפוץ הכרוך בעבודות מחקר, פיתוח וייצור, הנעשות בבעלי חיים, הוא זיהום של העובדים בגורם הביולוגי הנמצא בגוף בעל החיים והידבקות במחלה.
תפוצת המחלות הזואונוטיות
מספר סוגי המיקרואורגניזמים בעולם נאמד במיליונים ורובם אינם גורמים למחלות. רוב סוגי המיקרואורגניזמים מבלים את מחזור חייהם ללא קשר לאדם או לבעלי החיים, ויש גם מיקרואורגניזמים שלא רק חיים בסביבת האדם או בעלי החיים, אלא אף שוכנים בגופו של האדם והם חיוניים לבעלי החיים העילאיים על פני כדור הארץ. עם החיידקים המועילים נמנים אלה המשתתפים במחזור החנקן והפחמן בטבע והחיידקים המפרקים חומר אורגני - בעלי חיים מתים. נוסף על כך, יש חיידקים אשר מפרקים צלולוזה (הדופן שממנו עשויים תאי הצמח), ובכך הם עוזרים לעיכול.
אותם מיקרואורגניזמים למעשה חיים בסימביוזה עם בעלי החיים. כל תעשיית מוצרי החלב מבוססת על חיידקים אשר הופכים את החלב לגבינות. גם מערכות העיכול של האדם והחי רוחשות חיידקים המפרקים מזון ומספקים לגוף המאכסן ויטמינים (לדוגמה, ויטמין K אצל האדם). רק חלק קטן של אוכלוסיית המיקרואורגניזמים עלול לגרום מחלות באדם ובחי. כתב העת היוקרתי SCIENCE פרסם בשנות התשעים כתבה, שבה הוזכר מספר המיקרואורגניזמים הידועים כגורמי מחלות זיהומיות לאדם ולחי. המספר עמד על 1,709 גורמי מחלות באדם, שכללו חיידקים, נגיפים, טפילים, פטריות וגם כמה טפילים רב-תאיים, כגון תולעים. מתוך מספר זה, 832 אורגניזמים הם גורמי מחלות זואונוטיות, כלומר - .49%.
עם הגורמים הנמנים בכתבה נמצאות גם 156 מחלות המוגדרות "מגיחות", אשר מתוכם 114 זנים - 73%, הם זואונוטיים. שיעור גבוה זה של מחלות זואונוטיות בקרב המחלות המגיחות מצביע על כך שהמאגר הטבעי של המחלות האלה נמצא על פני כדור הארץ בבעלי חיים, באזורים מבודדים שרגל האדם לא דרכה בהם עד להתפרצותן. המונח "מחלות מגיחות", Diseases Emerging, מתייחס לגורמי מחלות שהופיעו או הגיחו בעולם בעשרות השנים האחרונות.
זנים חדשים של גורמי מחלות יכולים להופיע בעקבות מוטציה בזן קיים, דוגמת גורם האיידס, או זני חיידקים שרכשו עמידות לאנטיביוטיקה, דוגמת גורם השחפת, או הגיחו ממעבה יערות העד, שם היו חבויים בבעלי חיים ולא הגיעו לעולם הרחב עד לבירוא היערות על ידי האדם, דוגמת נגיף האבולה ועוד. לעתים, שילוב של שני זנים בעלי רמת פתוגניות נמוכה לאדם או לבעלי חיים עלול ליצור זן חדש בעל רמת פתוגניות גבוהה לאדם, דוגמת גורם מחלת הסארס (Acute Severe – SARS Syndrome Respiratory).
למספר הלא-מבוטל של 1,709 גורמי מחלה, אשר נקבע בשנות התשעים של המאה הקודמת, נוספו זנים מזהמים אחדים, ביניהם נגיפי הסארס, שפעת העופות ושפעת החזירים, שגרמו למגפות. לאחרונה נוסף גם נגיף הזיקה.
דוגמאות נוספות למחלות זואונוטיות, הנגרמות על ידי נגיפים: הכלבת - זו אחת המחלות הזואונוטיות הידועות ביותר. נגיף הכלבת מסוגל להדביק את כל היונקים והוא מופץ בעיקר על ידי כלבים משוטטים נגועים, תנים, שועלים ובעלי חיים טורפים ונשכניים אחרים. גם צאן ובקר נדבקים מנשיכות של טורפים מודבקים, ואפילו מכרסמים, כמו עכברים וחולדות, עלולים להידבק ולהעביר את המחלה. אחד המעבירים (וקטורים) הוא העטלף, שעלול להעביר את המחלה למרחקים גדולים. בעל החיים יכול להיות נשא של מחלה אף אם איננו חולה בפועל, ולכן אין לשפוט את מצב בעלי החיים רק לפי מראה עיניים והתנהגות.
נגיף מערב הנילוס - נפוץ בארץ זה שנים רבות. הנגיף מדביק יונקים וגם בעלי כנף. המאגר הטבעי שלו הוא בציפורים, בברווזים ובעופות אחרים, והוא מועבר באמצעות יתושים. נגיף זה התפשט בשנות התשעים מהחוף המזרחי של ארה"ב על פני כל היבשת. על פי התחקירים האפידמיולוגיים הנגיף הגיע לארה"ב מישראל באמצעות יתושים או ציפורים ששימשו כנשאים. האדם הוא אמנם מאכסן מקרי, אך המחלה עלולה לפגוע בו פגיעה קשה ולהגיע למוחו.
דוגמאות למחלות זואונוטיות, הנגרמות על ידי חיידקים: מחלת הגחלת (אנתרקס, anthrax), נגרמת על ידי החיידק בצילוס אנתרציס (anthracis Bacillus), המסוגל להדביק מיני יונקים רבים, כולל האדם. כל שנה נרשמים בישראל מספר מקרי אנתרקס בבקר ובצאן, אך הידבקות בני אדם היא נדירה ביותר. חיידק זה מייצר נבגים, היכולים להישמר שנים רבות בקרקע במצב תרדמה. כאשר אדם מעבד את האדמה ולא רוחץ ידיים, או כשיש מגע בין הנבגים לחתכים בעור, עלולה להתרחש הדבקה. בדומה לאדם, גם בעלי חיים עלולים להידבק אם הנבגים יהיו במגע עם פצע בגופם או יגיעו למעיהם.
חיידק הברוצלה נפוץ בישראל בבקר ובצאן. הוא מופרש בחלב בעלי החיים, וצריכת מוצרי חלב מזוהמים שלא עברו פסטור עלולה לגרום להדבקות קשות בבני אדם. נוזלי הגוף של אנשים שחלו מידבקים מאוד, כולל דרכי הנשימה, והם מהווים סיכון משמעותי לעובדי מעבדות שבודקים את הדגימות. הסיכון מתבטא בהידבקות במחלת חום גבוה, עם פגיעה באיברים פנימיים, כגון כבד, טחול וכליות, עם כ - 4% תמותה, ולעתים חיידק הסלמונלה מדביק עופות ומופיע גם בביצי תרנגולות. מאכלים המכילים ביצים נגועות או בשר עוף שלא בושל דיו גורמים להדבקות רבות בישראל. התסמינים של לקות בסלמונלה הם הקאות ושלשולים קשים עד התייבשות.
דרכי הדבקה מבעלי חיים בעלי חיים
בעלי חיים יכולים להדביק עובדים בכמה דרכים, בין אם באופן אקטיבי או פסיבי. באופן אקטיבי - כתוצאה מנשיכה או משריטה , כשבעל החיים לא מוחזק או לא מטופל בצורה נאותה, או על ידי העברה בתיווך של טפיל הנמצא על בעל החיים. באופן פסיבי - על ידי נשירת הגורם הביולוגי מהפרווה, או עקב הימצאותו בהפרשות, כגון רוק והתעטשויות. בעלי החיים מהווים סכנה גם לאחר מותם: ניתוחים שלאחר המוות, טיפול בלתי זהיר ברקמות, חשיפה לדם או דוגמאות קליניות - עלולים לגרום להדבקה.
התאונה השכיחה ביותר בעבודה בחיות מעבדה היא "הזרקה עצמית", או, במקרים רבים, גם הזרקה ל"עוזר" המחזיק את בעל החיים לקראת ההזרקה. מקרים כאלה אפשר למנוע בקלות על ידי שימוש במכשירים לקיבוע בעל החיים, הליך שגוזל מעט זמן, אך מספק אמצעים נוחים ובטוחים, לבעל החיים ולעובד גם יחד. הסיכון גדול במיוחד בעבודה עם קופים: אופיים התוקפני, הפציעות החמורות שהם עלולים לגרום, גורמי המחלות החמורות שהם נושאים ואשר עלולים לעבור לאדם בשל הקרבה הפילוגנטית - כל אלה עלולים לגרום למחלות חמורות ולעתים אף למוות.
ניתוחים שלאחר המוות בבעלי חיים מעלים סיכונים נוספים. חוסר ערנות לתופעה שמתרחשת בזמן הניתוח, תוך חיתוך הרקמות ושימוש בכלי ניתוח שלהטו באש, גורם להיווצרות אירוסולים, אשר עלולים להיקלט בדרכי הנשימה. כמו כן, קיים תמיד סיכון בעבודה עם חפצים חדים, כגון אזמל ניתוח, מספריים ומלקטות, שעלולים לגרום לפציעות עמוקות החודרות את העור ומחדירות לגוף גורמים ביולוגיים בכמות גדולה.
הפרשותיהן של החיות מכילות לעתים למעלה ממיליארד מיקרו-אורגניזמים לגרם. מכאן, שיש לנהוג במשנה זהירות בסילוק פסולת זו ולראות בה מקור פוטנציאלי להדבקה. שיטות הסילוק השכיחות כיום יוצרות אירוסולים שעלולים למצוא את דרכם לדרכי הנשימה.
חשוב לציין שההדבקה עלולה להתבצע בשני הכיוונים, דהיינו, לא רק בעלי חיים עלולים להדביק בני אדם, אלא גם בני אדם יכולים להדביק בעלי חיים. לתופעה זו יש השלכה משמעותית על תנאי המחיה הנדרשים לאחזקת בעלי החיים, על בריאותם וכמובן גם על ניתוח תוצאות הניסויים.
חדירת המיקרואורגניזמים לגוף האדם
מיקרואורגניזמים מסוגלים לחדור לגוף האדם והחי בארבע דרכים:
1. עיניים - דרך ריריות העיניים.
2. פה - בבליעה דרך מערכת העיכול.
3. אף - בשאיפה לדרכי הנשימה.
4. עור - בפציעת העור ובדרכי המין.
הנפוצה מבין ההדבקות דרך ריריות העיניים היא הדבקה עקב התזת טיפות חומר מידבק (ומכאן חשיבות ההגנה על העיניים בעבודה). איסור האכילה, השתייה והעישון בעמדות העבודה של המטפלים בבעלי חיים, וכן רחצה בחומרי חיטוי של הידיים הם אמצעים יעילים למניעת הדבקות בדרכי העיכול. אירוסול נוצר בתהליכים רבים הקשורים לבעלי חיים - לדוגמה, בעת טפטוף לאף, בניתוחים, בהחלפת מצעים וכיו"ב.
מיקרואורגניזמים אינם מסוגלים, בדרך כלל, לחדור את העור השלם, וחודרים לגוף רק במקרה של פצע פתוח או בעת פציעה מחפץ חד (יוצאות מן הכלל הן פטריות מסוימות). עבודה עם בעלי חיים שעלולים לשאת גורמים ביולוגיים מזהמים מסכנת את העובדים בכל אחת מהדרכים שהוזכרו לעיל (פרט לדרכי המין). החדירה דרך העור עלולה להתבצע לא רק כתוצאה מנשיכות ומשריטות, אלא גם מעקיצה על ידי חרקים, כינים וקרציות שעקצו את בעלי החיים הנגועים.
רק בכ - 20% ממקרי ההדבקות אפשר להצביע בבירור על תאונה שהתרחשה וגרמה להדבקה. ב - 25% מההדבקות צוינה הסיבה - "עבד בגורם", ללא הסבר נוסף. נדבקים נוספים בשיעורים של כ- 16% מההדבקות מיוחסים לטיפול בדגימות קליניות ולחשיפה לאירוסולים, שוב ללא הסבר מפורט. מגע ישיר על ידי נשיכה או שריטה של בעלי חיים, או חרקים, תרם במחקר זה כ- 12% מסך כל הנדבקים, אך חלק לא מבוטל מסך ההדבקות ניתן לייחס להדבקות עקיפות, כגון חשיפה לגורמים ביולוגיים בניתוחים שלאחר המוות, התורמים שיעור של כ-9% מן ההדבקות. גם חלקם של שוטפי הכלים לא נפקד, ותועדו הדבקות בשיעור נמוך (1.8%), וזאת, כתוצאה מרחיצת כלים מזוהמים, שלא חוטאו כהלכה.
תקנות מחלות המקצוע
ב"תקנות מחלות מקצוע (חובת הודעה- רשימה נוספת) תש"ם-1980" אפשר למצוא רשימה של גורמים, המחולקים על פי נושאים, שהחשיפה אליהם, שגרמה למחלה, חייבת בדיווח. הדיווח חייב להיעשות על ידי "כל רופא מוסמך המטפל בחולה או הנקרא לבקר חולה שהוא מאמין בו כי הוא סובל ממחלת משלח יד כל שהיא...". או "כל מעביד המאמין או חושד, או שיש לו סיבות מסתברות להאמין או לחשוד, כי בקרב העובדים שהוא מעבידם קרה מקרה של מחלת משלח-יד....".
הדיווח מועבר ל"בודק אשר על הגליל ולרופא הממשלתי של מחלקת הבריאות אשר על הנפה" וכן ל"בודק העבודה הראשי, מחלקת עבודה ירושלים". במילים אחרות: מדווחים למינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית במשרד הכלכלה, ולרופא המחוזי במשרד הבריאות.
רשימת המחלות מחולקת על פי גורמי החשיפה. המחלות הנגרמות על ידי גורמים ביולוגיים, הן, בין השאר: כלבת, ברוצלוזיס, צפדת (פלצת - טטנוס), מחלות הנגרמות על ידי מיקרו- אורגניזמים, המועברות לאדם מכל מקור שאינו אדם, ועוד.
הדבקה עצמית והדבקות אחרות
אחת הדרכים השגורות בעבודה עם בעלי חיים היא הזרקת גורם ביולוגי לגרימת מחלה, במטרה למצוא שיטות וחומרים לטיפול ולריפוי. כיוון שמעורב בתהליך מזרק, שתפקידו לחדור את העור, יש הסתברות גבוהה לתקלה ולהזרקה עצמית.
סיכוני הדבקה במחלות זיהומיות מבעלי חיים קיימים לא רק בעבודה, אלא גם בחיי היום-יום. בכל שנה נפגעים עשרות אנשים מחיידק הנמצא על פני השטח בדגי מאכל מסוימים. החיידק נקרא ויבריו וולניפיקוס (vulnificus Vibrio), ממשפחת חיידקי הויבריו. חיידקים אלה הם בעלי שוטן, אשר מאפשר להם לנוע בסביבה מימית. בצפייה במיקרוסקופ אור תנועתם נראית כרטיטה (ויברציה), ומכאן שמם. גורם הכולרה שייך לאותה משפחה, ואילו חיידק הדגים עלול לגרום לנמק, אם יחדור לתוך עור האדם. החיידק זקוק למליחות ולטמפרטורה של מעל 20 מ"צ בסביבת גידולו, ולכן הוא נפוץ במי ים לאורך החופים, וגם בבריכות דגים שמימיהן הומלחו מעט. החיידק נצמד לשטח החיצוני של דגי דניס ואחרים, וכן לסרטנים ולרכיכות. בעת טיפול בדג מזוהם עלולה להיגרם דקירה מסנפיריו ואז החיידק חודר לעור האדם.
בקבוצות סיכון מסוימות באוכלוסייה (שיש לה רגישות גדולה יותר לרעלנים שבחיידק) ההדבקה עלולה להתפתח לנמק, המתפשט במהירות מאזור הזיהום, וללא טיפול מהיר ואינטנסיבי באנטיביוטיקה ייאלצו הרופאים, לעתים, לקטוע גפיים כדי להציל את האדם ממוות. כ-15% ממקרי הזיהום בדרך העור בחיידק זה מסתיימים במוות. בחשיפה דרך דרכי העיכול, אחוז מקרי המוות עלול להגיע ל- 50%.
בבישול ב-100 מעלות צלזיוס החיידק מומת והרעלן שבו כבר אינו מציב סיכון לאדם. לקבוצות הסיכון המוגבר למחלה זו שייכים אנשים המקבלים תוספי ברזל, אנשים עם מערכת חיסון פגועה, מקבלי תרופות ציטוטוקסיות המחלישות את מערכת החיסון, ואנשים עם מחלות כבד או כליה. יוני ברזל מעודדים התרבות מהירה של החיידק, וזו הסיבה לאלימות גבוהה כלפי המאכסן. ניתן להדגים זאת במודל של עכבר, שבו דרושים מיליון חיידקי ויבריו לגרימת מוות. אך אם החיידק מוזרק בתוספת יוני ברזל, מספיק שחיידק אחד יתרבה, ותוך כמה שעות הוא יגרום למוות.
כל שרשרת שיווק הדגים נמצאת בסיכון, החל במגדלים בבריכות הדגים, או הדייגים, המשך במובילים ובמשווקים וכלה בצרכנים. חשוב להדגיש, שעם הוצאת הדג מהמים והתייבשות שטח הפנים, החיידק הולך ודועך, ותוך כמה שעות הסיכון יהיה אפסי. כלומר, הסיכון אורב בטיפול בדגים חיים. מסיבה זו משרד הבריאות אוסר על שיווק כל סוגי הדגים החיים לצרכנים.
בשנת 2009 פרסמו שלזינגר וחבריו מבית החולים "הדסה" מאמר מקיף על מחלה זו, והציגו מקרה של נערה שנדבקה בחיידק כשטבלה בעינות צוקים. המים הומלחו מעט, דבר שאִפשר את הִתרבות החיידק, והוא חדר לגופה דרך שריטה בעורה. התפתחה תגובה דלקתית שלוותה בנמק, אשר הלך והתפשט ברגלה. הנערה טופלה באנטיביוטיקה דרך הווריד במשך שלושה שבועות, וחייה ניצלו.
הלקח הנלמד הוא שבעלי חיים עלולים להכיל גורמים מזהמים, וחשוב להכיר את הסיכונים ולנקוט אמצעי מניעה מתאימים. מכאן, שמומלץ למטפלים בדגים להגן על הגוף בפריטי לבוש למניעת דקירות, כולל כפפות הבנויות מרשת פלב"מ או חומר מונע דקירות אחר. נראה בהמשך שגם חיות מחמד עלולות להציב סיכונים זיהומיים, ואכן הדבקות מחיות מחמד מתרחשות בבני אדם.
רגישות יתר ואלרגיות לחיות מעבדה
גם כשבעלי החיים נקיים מגורמים ביולוגיים מידבקים, הם עלולים לגרום לאלרגיות ורגישות יתר באדם. תופעה זו עלולה להיות חמורה יותר ממחלה זיהומית, מאחר שהיא נרכשת ונשארת עמו כל חייו. האלרגיה יכולה להתפתח למצבי רגישות יתר, שבמצבים קיצוניים עלולים לגרום לחנק ולמוות. תגובת הגוף במצבי האלרגיה היא של מערכת החיסון, הנחשפת לחלבונים של בעלי החיים, הנמצאים על גבי השיער והעור. חלקי שיער וקשקשי עור יכולים להגיע לריריות ואף לדרכי הנשימה של הסובבים ואז מתפתחת התגובה האלרגית. הריריות תופחות ומפרישות נוזלים, מתרחשת דמיעה והפרשה מהאף. במקרה שהתגובה עזה, תפיחת הריריות עלולה לסתום את מעברי האוויר, ומכאן החנק.
משום כך, יש למנוע חשיפה מיותרת לבעלי חיים ולהפרשותיהם, זאת, על ידי אמצעי מיגון אישי, באותן דרכים שבהן מונעים הדבקות. מומלץ ללבוש חלוק או סרבל להגנה על הביגוד הפרטי, כדי לא לגרור אלרגנים הביתה. תוארו מקרים שילדים של עובדים בבתי חיות לקו באלרגיה כשנחשפו לאלרגנים שהובאו לביתם. נוסף על כך, מומלצת ונדרשת עטיית כפפות בכל טיפול בבעלי חיים, לצמצום המגע עם העור והגנה על דרכי הנשימה בעזרת נשמיות. חשוב לזכור שהמטפלים חייבים למנוע את הדבקת בעלי החיים בזיהומים הנישאים על ידם, ושימוש באמצעי מיגון כנ"ל משרתים גם מטרה זו.
רגישות יתר מתפתחת לכל בעל חיים בנפרד. בין האלרגיים לבעלי חיים 57% אלרגיים לחולדות, 37% - לארנבות ומספר זהה לעכברים. למעשה, אלרגיה יכולה להתפתח לכל סוג של בעל חיים, בתלות בעוצמת החשיפה, אך גם במטען הגנטי של האדם. הרגישות לבעלי חיים, או כל אלרגיה אחרת, היא תורשתית ונישאת בין בני משפחה מדור לדור. בסקר שנערך בארה"ב, שכלל 238 עובדי מחקר, נמצאו 27 עובדים אלרגיים לבעלי חיים. בין אנשי הצוות המדעי אובחנו 15 איש, 10 טכנאי מעבדה, ובצוות בית החיות שניים בלבד. אין בנתונים אלה להצביע על המספר היחסי של האלרגיים בקרב קבוצות העובדים. מומלץ לברר אם האדם היה אלרגי לבעלי חיים טרם החל בעיסוקו, כדי למנוע הידרדרות במצבו בחשיפה מתמשכת. בכל מקרה, רצוי, בנוסף, להקפיד על אמצעי המיגון ולמנוע חשיפה בזמן העבודה.
הדבקות תעסוקתיות בעקבות חשיפה לבעלי חיים נגועים
נגיף LCMח- Lymphocytic Chorio Meningitis פוגע בלימפוציטים וגורם לדלקת קרום המוח בבני אדם. הנגיף נפוץ במכרסמים שונים, כולל אוגרים. נגיף זה מתרבה בגוף בעלי החיים ומופרש בהפרשותיהם. הוא נספג במצע הנסורת בכלובים ומתפזר באוויר יחד עם חלקיקי נסורת קטנים. שאיפת חלקיקים אלה עלולה לגרום להדבקה. התסמינים באדם הם: חום גבוה, נפיחות בלוטות ולעתים, יש פגיעה בקרום המוח ובעקבות כך, עלול להתרחש שינוי באופי האדם, בדרך כלל לרעה.
מקרה מעניין התרחש במתקן של מכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב, NIH (מכונים אלה בשיתוף עם המרכז לבקרת מחלות ומניעתן -CDC - קובעים את נוהלי הבטיחות במדינה). אוגרים מודבקים בנגיף LCM, ללא תסמיני מחלה מזוהים, אוכסנו בכלובים ללא מכסה/מסנן. בעקבות חשיפה לאירוסול חלקיקים מזוהמים שנוצרו, נדבקו שלושה טכנאים ומזכירה. התנהגות הטכנאים השתנתה והם נעשו אלימים וכעוסים. בבדיקת דם נמצא, על פי הופעת נוגדנים כלפי הנגיף, שאכן הם עברו הדבקה. הפגיעה באזור מסוים של המוח גרמה לשינוי האופי. המזכירה, שהייתה בעבר חמורת סבר וחסרת חוש הומור, החלה לפתע לחייך והפכה לחביבת הכלל. גם בדמה נמצאו נוגדנים לנגיף. במקרה זה, להדבקה היו תוצאות חיוביות, אך זהו מקרה יחיד בהיסטוריה.
תופעה זו של שינוי אופי עקב הדבקה במיקרואורגניזם אינה נדירה ותועדה גם עקב הדבקות בטפיל טוקסופלסמה. טפיל זה מופץ בהפרשות חתולים, וההדבקה מתרחשת בזיהום מהיד לפה, לאחר מגע בחפצים מזוהמים, חול, פרוות חתול והפרשותיו. לאחר חדירה דרך דרכי העיכול, הטפיל מגיע לזרם הדם ומשם גם למוח. בתגובה, הגוף יוצר סביבו מעין מעטפה, תהליך הפוגע ברקמת המוח, שעלול לגרום לעתים לשינויי אופי.
הלקח: כל בעל חיים עלול לשמש מקור לזיהומים במיקרואורגניזמים, אפילו אם הוא עצמו אינו מראה סימני מחלה. הקפדה על בידוד בעלי החיים ושמירה על היגיינה אישית חיוניים לשמירה על הבריאות.
גידול חיות מחמד הוא מנהג חיובי ביותר, וילדים ומבוגרים כאחד יוצאים ממנו נשכרים. מחקרים הוכיחו שילדים הגדלים עם שתי חיות מחמד בבית, לפחות, סובלים פחות מאלרגיות גם בבגרותם. קשישים המגדלים חיות מחמד מאריכים ימים ואיכות חייהם טובה יותר. אלא שחייבים להקפיד על בריאות בעלי החיים, לחסנם כנדרש ולמנוע את הידבקותם בטפילים חיצוניים ופנימיים.
באירופה, וגם בארץ, נפוץ לאחרונה מנהג של גידול חיות מחמד בלתי שגרתיות, שנאספו מהטבע, או שנקנו אצל משווקים ללא פיקוח וטרינרי. מנהג זה חושף את המגדלים ואת בני ביתם להדבקות במחוללי מחלות זואונוטיות. רשויות הבריאות מתריעות בפני גידול ביתי של בעלי חיים שאינם חיות מחמד מקובלות שיש להן הליכי פיקוח וטרינרי מסודרים. עובדי מעבדות ובתי חולים מביאים לעתים לילדיהם חיות מעבדה, כמו עכברים, חולדות ואוגרים, העלולים לשאת מזהמים שונים ללא סימני מחלה ולהוביל להדבקת בני הבית.
לאחרונה, דווח על שני צְברים של הדבקות בנגיף אבעבועות הבקר, בגרמניה ובצרפת, שמקורו היה בחולדות מחמד שנרכשו מספק מסחרי. נגיף אבעבועות הבקר מסוגל להדביק שורה ארוכה של יונקים, וההדבקה מתרחשת במגע בין אבעבועה שעל החיה לריריות או לעור פגוע של האדם. קמפ וחבריו מתארים צֶבר של חמישה מקרי הדבקה בעיר מינכן, שאירעו בתוך ארבעה ימים עקב טיפול במגע עם חולדות מחמד נושאות נגיף. בידוד וזיהוי הנגיפים מהחולדות ומבני האדם שנדבקו הוכיחו חד-משמעית את מקור ההדבקה.
באחד המחקרים, שנערכו על ידי החוקר נינווה וקבוצת חוקרים, הם תיארו צבר של ארבעה מקרי הדבקה במרסיי, צרפת, בנסיבות דומות מאוד לצבר שתואר לעיל. שניים מהמקרים התרחשו בעקבות שריטות. גם במקרים אלה בוצע אבחון מולקולרי, שהוכיח שמקור ההדבקות היה חולדות מחמד שנשאו את הנגיף. בחלק מהמקרים ההדבקה הצריכה אשפוז של החולים, שסבלו מפצעים מכאיבים, מתפרחת, מבצקת ומדלקת בבלוטות הלימפה.
בשנים האחרונות דווח על כמה מקרים בודדים דומים בארצות נוספות באירופה, כפי שמציג מקרה נוסף של נערה בת ,14 שאספה חולדה מודבקת מחצר ביתה. בעקבות המגע עם החולדה, זוהמו ידי הנערה ותוך כדי נגיעה בריריות הפה והעיניים היא הדביקה את עצמה. מכאן, שיש להימנע מהחזקת בעלי חיים מספקים לא מורשים, וכאלה שאין להם תכנית פיקוח וטרינרית מסודרת כפי שיש לכלבים ולחתולים. זוחלים, נחשים וצבים עלולים אף הם להיות נשאי גורמי מחלות, כגון חיידק סלמונלה, ולהעבירם במגע למחזיקים בהם.
במכון מחקר ברוסיה נאספו מן השדה מכרסמים רבים לצורכי מחקר. המכרסמים היו מודבקים בנגיף בשם HANTAAN, הגורם למחלת חום עם שטפי דם, כולל פגיעה בכליות, ומכאן שמו HFRS (Hemorrhagic Fever Renal syndrome). במשך חודשיים נדבקו בנגיף 113 איש, מהם 52 מעובדי הבנין ו- 17 מבניינים אחרים. כמו כן, נדבקו 44 איש שביקרו בבניין לזמנים קצרים (מתוך 94 איש שביקרו בבניין בפרק זמן זה).
במכון מחקר בקיוטו שביפן נדבק אחד העובדים בנגיף HANTAAN והעבירו לכמה בעלי חיים שהיו בניסויים. כדי לעצור את התפשטות המחלה, נאלץ המכון לעצור 40 מחקרים ולחסל כ -2,000 חולדות, ולטהר את כל בית החיות. הלקח: בעלי חיים שנאספים מן השדה הם חשודים כנשאי מחלות ויש לנהוג בהם בהתאם לכך.
בעלי חיים ימיים נדבקים במחלות זיהומיות ועלולים להעבירן לבני אדם. במעבדה בטאיוואן נהגו לבודד חיידקי ויבריו כולרה מצואה, על יד הזרקת החומר לצדפות ימיות, שכן החיידק מתרבה היטב בצדפות (והוא גם מהווה סיכון הדבקה באכילת צדפות בלתי מבושלות). בעקבות רעידת אדמה, חלו הפסקות באספקת החשמל והמים במעבדות, והצדפות מתו. אחד העובדים פינה את הצדפות ממכלי המים ותוך כדי כך נדבק.
מקרה נוסף: יונקי ים נדבקים בזן של ברוצלה, שמועבר לבני אדם, ובסקרים נמצא ש-27% מהלווייתנים הנפלטים אל חוף הים מודבקים בחיידק זה. במעבדה בבריטניה בודדו חיידקי ברוצלה מיונקי ים. הטיפול בתרביות החיידק התבצע במנדפים מקבוצה III (תאי כפפות), אך למרות זאת, נדבק עובד, כנראה עקב אירוסולים שהתפזרו במעבדה.
הלקח: רחיצת ידיים היא האמצעי הבסיסי לשמירה על הבריאות. תאי כפפות לכשעצמם אינם ערובה לבטיחות העובדים, כשאין מקפידים על נוהלי בטיחות נכונים.
עקב הקרבה הפילוגנטית בין קופים ובני אדם, גורמי מחלה עלולים לעבור ביניהם בצורה ישירה, ולעתים המחלות הנגרמות קשות מאוד. המחקרים מראים שנגיף האיידס של הקופים - SIV, שאינו מסוגל להדביק בני אדם, עבר שינוי גנטי (מוטציה) והפך לנגיף אלים לבני אדם - HIV. נגיף HIV מסוגל להדביק קופי שימפנזה, אך אינו גורם בהם למחלת כשל חיסוני.
אחד הנגיפים הקטלניים לאדם שוכן בכמה זני קופים מסוג מקוק (רזוס). הנגיף שייך למשפחת נגיפי הרפס והוא מכונה נגיף הרפס B או CHV. בקופים אלה גורם הנגיף שלפוחיות המתמלאות נוזל באזור הפה והגרון, כפי שגורם נגיף ההרפס האנושי בבני אדם (HSV). הנגיף יכול להישאר בגוף הקוף שנים רבות בצורה רדומה ולהתפרץ במצבי מחלה או עקה. קופים עלולים להעביר את הנגיף לבני אדם בנשיכה, שריטה ואפילו במגע של הפרשות, כולל רוק, עם עור פצוע או ריריות הפה, האף או העיניים. בבני אדם הנגיף גורם מוות ב - 50% מהנדבקים, ולכן הוא מסווג בקבוצת סיכון 4.
בחווה לגידול קופי מקוק בארצות הברית עסקה בחורה בת 22, בשם אליזבת גריפין, בהעברת קופים בין אזורי גידול שונים. במהלך עבודתה קוף זרק לעברה חופן אדמה, שככל הנראה היה מזוהם בהפרשותיו, והחופן פגע בעינה. אליזבת, שלא לא הרכיבה משקפי מגן, שטפה את העין רק לאחר 15 דקות. לאחר כיומיים הופיעו שלפוחיות ליד עינה. הרופא קבע שזהו הרפס ורשם לה משחת "זובירקס". אליזבת לא סיפרה לו היכן היא עובדת ולא ציינה את הפגיעה בעין. בתוך כמה ימים עלה חומה בפתאומיות ל-40 מעלות והיא אושפזה וטופלה דרך הווריד בתרופה נוגדת נגיפים בשם "אציקלוויר". לרוע המזל, התרופה לא הועילה ואליזבת נפטרה. הוריה הקימו קרן על שמה, אשר מטרתה היא הפקת אמצעי הדרכה והסברה על הסיכונים שבמגע עם קופים. נגיף הרפס B שייך לקבוצת נגיפים הנקראים אלפא-הרפס, שיש להם נטייה להגיע למערכת העצבים של המודבק.
באדם ידועים מספר זני הרפס יוצרי שלפוחיות מטיפוס HSV-1 ו-HSV-2. הרפס B מסוגל להדביק קופי מקוק (רזוס) וקופי צינומולגוס. הדיווח הראשון על הדבקת אדם בנגיף הרפס B מקוף אירע בשנת 1932 וההדבקה הוכחה על ידי בידוד הנגיף ממערכת העצבים ומהטחול של הנפטר. בשנים 1973-1932 נרשמו 24 הדבקות באדם מנגיף זה, כש-18 מהם נפטרו (75% תמותה). בשנת 1987 נרשמו עוד ארבע הדבקות ובשנת 1989 - שלוש נוספות.
ארבע ההדבקות בשנת 1987 אירעו בפלורידה, ושלושה מהנפטרים נדבקו מהקופים בנשיכה, או מזיהום עור פצוע על ידי נגיעה בכלוב מזוהם בהפרשות מכילות נגיף. הנפטרים מזוהים באותיות התחיליות של שמם, ושניים מהם היו בעל ואישה. הבעל נדבק בנגיף ונרשם לו טיפול באציקלוויר. במקום להשתמש בחומר זה, טיפלה בו אשתו בתמיסת אבץ ובמשחת קורטיזון. האישה, שסבלה מדלקת עור שנגרמה מענידת טבעת, טיפלה בעצמה באותה התמיסה, ללא שימוש בכפפות, וכנראה גם ללא רחיצת ידיים. מצב הבעל הידרדר, הוא אושפז וטופל דרך הווריד באציקלוויר, אך נפטר. אשתו אושפזה אף היא, טופלה באותה שיטה במשך כחודש וחצי והחלימה. הייתה זאת עדות לכך שהנגיף יכול לעבור מאדם לאדם במגע עם עור פגוע.
לפני שנים מספר, ערכה חוקרת ישראלית בפינלנד מחקר בנברני השדה. הנברנים הכילו נגיף ממשפחת HANTAAN, מסוג פואומאלה. הנגיף נפוץ בקרב תושבי פינלנד וגורם למחלת חום, ללא סכנת מוות. החוקרת לא נקטה כל אמצעי מיגון בטיפול בנברנים, וכך נדבקה בנגיף. מאחר שבגופה לא הייתה תנגודת טבעית לנגיף זה, מאמצי הרופאים להצילה עלו בתוהו, והיא נפטרה. מקרה זה מדגיש את הצורך לנקוט אמצעי מיגון בכל טיפול בבעלי חיים בטבע, בעיקר באזורים אקזוטיים, ולהקפיד על כללי ההיגיינה הבסיסיים גם בעבודה בשדה.
סיכום
בעלי חיים, הן בחיי יום-יום והן במקומות עבודה, עלולים לשאת שלל מיקרואורגניזמים גורמי מחלות. מספר המחלות המשותפות לבעלי חיים ובני אדם (זואונוזות), מוערך ב- 850.
אפשר להידבק מבעלי החיים גם בצורה פסיבית, על ידי שאיפת אירוסולים מזהמים. הטיפול בבעלי חיים הן בחיי היום-יום, בעבודה, בחיות מחמד, בחיות ניסוי ואפילו בבעלי חיים במשק החי, מציב סיכון פוטנציאלי להדבקה. לא כל שכן ביצוע של ניסויים בגורמים מזהמים בבעלי חיים.
גם אלרגיות בבעלי חיים עלולות להוות בעיה בריאותית חמורה, כיוון שאינן חולפות, כפי שחולפות המחלות הזיהומיות, והן נשארות באדם למשך כל ימי חייו.
לכן, יש לנקוט אמצעי בטיחות וגיהות, פיזיים והתנהגותיים, בכל טיפול בבעלי חיים, ולמנוע חשיפה להפרשותיהם או פגיעה פיזית. לעומת זאת, אין סיכון ביולוגי ממשי בחיות מחמד הנמצאות בפיקוח וטרינרי, והחזקתן בבית אפילו מומלצת למניעת התפתחות אלרגיות בקרב ילדים.
מקור
בטיחות בעבודה עם בעלי חיים, חלק א' וחלק ב' , מאת ד"ר איתן ישראלי.