בכמויות גדולות במהלך קידוח הסלע, שקע על הפועלים ונשאף על ידם.
בתקופה זו, שבה בריטניה הובילה את התיעוש העולמי, החלו להופיע חוקים ראשונים שנועדו להגן על בריאות העובדים, ובראש ובראשונה על בריאותם של ילדים ונשים. בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 היו ילדים כוח עבודה משמעותי בתעשייה המתפתחת. העסקתם הייתה מועדפת גם מסיבות אנתרופומטריות, שכן המכונות הראשונות היו קטנות ולילדים היה קל יותר לתפעלן. בנוסף, אצבעותיהם, כמו גם אצבעות הנשים, היו גמישות יותר ועדינות יותר, מה שאפשר ביצוע תנועות מדויקות, בעיקר בתעשיית הטקסטיל, למשל, בחיבור חוטים שנקרעו. רבים מהילדים והנשים הועסקו גם במכרות, שם מבנה גופם הקל על תנועה במנהרות הצרות. העסקת הילדים ונשים בתקופה זאת הייתה מועדפת גם משום ששכרם של ילדים ונשים היה נמוך לעומת שכר הגברים.
בתקופה המוקדמת של התיעוש העולמי המושג "גהות תעסוקתית" (Occupational Hygiene), כפי שאנו מכירים אותו היום, עוד לא היה קיים. הדגש היה בעיקר על מניעת תמותה מיידית, התמודדות עם מחלות מידבקות שנבעו מצפיפות גבוהה, ומניעת עבודת ילדים קיצונית. עם זאת, כבר אז הופנתה תשומת הלב הציבורית לתנאי האקלים הקיצוניים שבהם עבדו ילדים ונשים, במיוחד במכרות, וכן לבעיות בריאות נוספות, למשל עקמומיות עמוד השדרה שהתפתחה אצל ילדים עקב עמידה שעות ארוכות במפעלי טקסטיל.
חוקי העבודה הראשונים נועדו להגן על ילדים, וחלקם כללו גם תקנות בנושא גהות. חקיקה זו לא התקבלה בקלות. לפני שהחוקים הללו התקבלו, התנהלו מאבקים קשים בין שני צדדים: מצד אחד עמדו בעלי המפעלים ותומכי "השוק החופשי", שהתנגדו להתערבות ממשלתית, ומנגד עמדו אנשי רוח הומניטריים, פקידי ממשל וארגוני פועלים שדרשו שינוי. בסופו של דבר, מאבקים אלו נשאו פרי והובילו לחקיקת חוקי מגן ולהקמת מערך פיקוח על תנאי העבודה בעל סמכויות אכיפה. תהליך דומה התרחש בכל המדינות המפותחות, אך אופיו היה שונה בהתאם לנסיבות המקומיות. ברוב המקרים, המניע העיקרי לשינויים אלו היה אסונות תעסוקתיים חמורים, שחשפו את הכשלים בהגנה על בריאות העובדים והפעילו לחץ ציבורי שהוביל לשינוי חקיקתי.
בריטניה
כאמור, כבר בתחילת המאה ה-19, כמענה לתנאי העבודה הקשים שנוצרו בעקבות המהפכה התעשייתית, החלה בבריטניה להתפתח חקיקה שנועדה להגן על בריאות העובדים. החוק הראשון היה חוק בתי חרושת משנת 1802 (Factory Act 1802) שעסק ב"שמירה על בריאותם ומוסרם של חונכים...". החוק התמקד בילדים ("חונכים") שעבדו במפעלי כותנה וצמר, הגביל את שעות העבודה שלהם ל-12 שעות ביום, אסר על העסקתם בשעות הלילה, קבע דרישה לאוורור נאות בבתי החרושת ועוד.
בשנת 1833 נחקק חוק שהקים את מערך הפיקוח על המפעלים (Factory Inspectorate). בפעם הראשונה פקידי ממשל קיבלו סמכויות אכיפה וכניסה למפעלים. בהמשך, בעקבות מקרי מוות של עובדים בתעשיית העופרת, התקבל חוק בתי החרושת למניעת הרעלת עופרת משנת 1883 (The Factories Act 1883 - Prevention of Lead Poisoning). חוק זה הגדיר לראשונה סטנדרטים הנדסיים והיגייניים מחייבים, כגון התקנת מערכות אוורור, שמירה על היגיינה אישית כמו אספקת בגדי עבודה וכיבוסם, איסור אכילה ושתייה ליד תהליכי ייצור. כמו כן, החוק הגדיר את חובת ההשגחה הרפואית באמצעות רופא שיבצע בדיקות לעובדים החשופים לעופרת.
לאורך השנים נוספו חוקים ותקנות כמו תקנות אסבסט (Asbestos Industry Regulation 1931), תקנות תעשיית כלי החרס (Potteries Regulations 1932), חוק המכרות (Silicosis Schemes 1928-1931) ועוד. בשנת 1937 התקבל חוק בתי החרושת (Factories Act 1937), שאיגד את כל התובנות מהתקנות הספציפיות הנ"ל. בהמשך הוחלף החוק ב"חוק הבריאות והבטיחות בעבודה"(Health and Safety at Work etc. Act 1974), שקבע את "חובת הזהירות" (Duty of Care) של המעסיק.
החוק מחייב את המעסיק להבטיח את בריאות עובדיו באמצעות הפחתת רמת הסיכונים לרמה "נמוכה ככל שניתן באופן סביר (As Low As Reasonably Practicable) "המוכרת כעיקרון ה - ALARP. כמו כן, החוק מחייב את המעסיק בביצוע ניהול סיכונים ומציג גישה הוליסטית לשיפור מתמיד של תנאי העבודה באופן כללי. בשנת 1988 הותקנו לראשונה במדינה תקנות הבקרה על חומרים מסוכנים לבריאות (Control of Substances Hazardous to Health - COSHH). תקנות אלו הגדירו את הצורך בהערכת סיכונים (risk assessment) בעבודה עם חומרים כימיים, קבעו היררכיית בקרה, וחייבו ביצוע בדיקות סביבתיות תעסוקתיות והשגחה רפואית על עובדים החשופים לחומרים מסוכנים.
במקביל לתהליכי החקיקה, ובמידה רבה כבסיס לה, נערכו בבריטניה מחקרים שתרמו לפיתוח שיטות להערכת חשיפת עובדים לגורמי סיכון תעסוקתיים. בתחילת שנות ה- 1900 בדרום אפריקה ובאוסטרליה, שהיו אז תחת שילטון הבריטי, פעלה הוועדה למניעת מחלות ריאה אצל כורים (Miners' Phthisis Prevention Committee). הוועדה הוקמה בעקבות התמותה ההמונית של כורים במכרות הזהב בויטווטרסראנד (Witwatersrand) והתמקדה באבחון מחלות הריאה ובהערכת החשיפה לאבק מזיק. במסגרת עבודתה פותחו מכשירי מדידה לאבק כמו הקונימטר (Konimeter) ונקבעו דרישות לבדיקת ריכוזי אבק באוויר. בשנת 1916 אף נקבע התקן הראשון לחשיפה לאבק המכיל סיליקה. בהמשך, בשנת 1935 פותח בבריטניה המשקע הטרמי (Thermal Precipitator) ששימש כסטנדרט לאומי לבדיקות אבק עד כניסתן לשימוש של המשאבות האישיות המודרניות בשנות ה-60.
למרות זאת, מקצוע הגהותן התעסוקתי לא התבסס בבריטניה עד שנות ה-50 של המאה ה - 20. עד אז בוצעו מדידות גורמי הסיכון על ידי מפקחי העבודה הממשלתיים שפעלו במדינה משנת 1833. בתחילה עסקו המפקחים בעיקר בבדיקת שעות עבודה ובטיחות מכנית, אך בהדרגה החלו לבצע גם מדידות סביבתיות. גוף נוסף שעסק במדידות הוא המועצה למחקר רפואי (Medical Research Council) שהקימה בשנת 1918 יחידות מחקר ייעודיות במסגרת המועצה למחקר בריאות בתעשייה (Industrial Health Research Board). אנשי הצוות לא היו גהותנים בהגדרת המקצוע, אלא פיזיקאים, כימאים וסטטיסטיקאים שגויסו לפתור בעיות בריאותיות.
לאחר הלאמת מכרות הפחם ב-1947, הקימה המועצה הלאומית לפחם מערך מדידות עצמאי שבו פעלו "דוגמי אבק" (Dust Samplers) עובדים טכניים שהוכשרו לתפעל את המשקע התרמי. הם לא היו אנשי אקדמיה, אלא טכנאים שביצעו מדידות שגרתיות כחלק מפרוטוקול המפעל. בסוף שנות ה-40 נשלחו מספר אנשי מקצוע מתחום המדידות להכשרה בגהות תעסוקתית באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. באותה תקופה כבר פעל בבית הספר לבריאות הציבור של הרווארד מסלול מתקדם ששילב רפואה, הנדסה וכימיה. בשנת 1950, שניים מאנשי מקצוע אלה (שעברו הכשרה בהרווארד), האחד פיזיקאי והשני רופא, במקור, התאחדו לצוות רב תחומי שהציב לעצמו מטרה לספק שירות מהיר לתעשייה, במקום להתמקד במחקרים ארוכי טווח. צעד זה ביטא את ההבנה כי מדידות להערכת סיכונים במקומות עבודה אינן יכולות להישאר בגדר "ביקורת חיצונית" או "מחקר אקדמי" בלבד, אלא חייבות להיות חלק אינטגרלי מניהול המפעל. בשנת 1953 הוקמה בבריטניה האגודה הבריטית לגהות תעסוקתית (British Occupational Health Society - BOHS) שאיחדה תחת קורת גג אחת פיזיקאים, כימאים ורופאים והניחה את התשתית להתמקצעות התחום כפי שהוא מוכר כיום.
הגהות התעסוקתית בבריטניה המודרנית מאופיינת בגישה רב-תחומית, הנשענת על עבודת צוותים משולבים. בניגוד למודלים המתמקדים בעיקר בהיבטים טכניים של מדידה, הצוות הבריטי פועל כגוף מאוחד הכולל גהותנים, רופאים, מומחי ארגונומיה, מהנדסים ואנשי מקצוע נוספים. עבודת הצוות משולבת כחלק ממערך ניהול המפעל ולא נתפסת כביקורת חיצונית בלבד.בתחום ניהול חומרים מסוכנים השתלבה הגהות התעסוקתית בבריטניה באופן עמוק ברגולציות האירופיות REACH (Registration, Evaluation, Authorisation and Restriction of Chemicals) ו-CLP (Classification, Labelling and Packaging). תוכנית REACH העניקה לגהותנים כלים מתקדמים לחיזוי סיכונים עתידיים - יכולת שהפכה בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהמקצוע. חשיבותה המרכזית של הרגולציה באה לידי ביטוי בפיתוח "תרחישי חשיפה" (Exposure Scenarios), המאפשרים להעריך ולחזות סיכונים הנובעים מחומרים חדשים עוד לפני תחילת העבודה אתם. לצד ההיבטים הטכניים, אימץ המודל הבריטי גישה הוליסטית המתמקדת ברווחת העובד (Well-being). תפקידה של הגהות התעסוקתית התרחב מעבר למניעת מחלות מקצוע קלאסיות והוא כולל כיום גם שיפור כללי של תנאי העבודה. גישה זו רואה בבריאותו וברווחתו הגופנית והנפשית של העובד יעד מרכזי, מתוך הבנה שסביבת עבודה בטוחה ותומכת היא תנאי בסיסי לעבודה יעילה.
ארה"ב
בעוד שבסוף המאה ה-19 כבר פורסמו בבריטניה מחקרים שתיארו את הנזק הבריאותי הנגרם לעובדים מחשיפה לאבק המכיל חומרים מזיקים, הקהילה הרפואית בארה"ב באותה תקופה הייתה שקועה ב-"מהפכה הבקטריולוגית". מהפכה זו הובלה על ידי רוברט קוך (Robert Koch), אשר בשנת 1882 הצליח לבודד את החיידק הגורם לשחפת (Mycobacterium tuberculosis), שהייתה נפוצה מאוד באותם זמנים. הנטייה הייתה לחפש חיידק או נגיף לכל מחלה. כתוצאה מכך, מחלות ריאה בקרב פועלים אובחנו לעיתים קרובות בטעות כשחפת, תוך התעלמות מוחלטת מהאבק התעשייתי כגורם למחלה.
התפתחות הגהות התעסוקתית בארצות הברית הונעה במידה רבה על ידי עבודתם של שני חוקרים מרכזיים, שכל אחד מהם בחן את בריאות העובדים מזווית שונה: פרדריק לודוויג הופמן (Frederick Ludwig Hoffman) ואליס המילטון (Alice Hamilton). בשנת 1908, פרסם הופמן, סטטיסטיקאי בחברת ביטוח, מחקר שהראה את הקשר המדאיג בין עבודה בתעשיות מאובקות לבין שיעורי תמותה גבוהים. אף שלא טיפל בחולים, הנתונים שהציג הפכו את האבק במפעלים לסיכון כלכלי ממשי שהתעשייה לא יכלה עוד להתעלם ממנו. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1911, פרסמה ד"ר אליס המילטון את מחקרה הראשון על הרעלות עופרת, היא יצאה אל רצפת הייצור, זיהתה את דרכי חדירת הרעלים לגוף העובדים וקשרה בין תהליכי עבודה מסוימים לבין תחלואה, ובכך העניקה לנתונים הסטטיסטיים ממד אנושי ומעשי.
בעקבות מחקרים אלו, החלו לקום בארה"ב הגופים המוסדיים הראשונים שעסקו בפיקוח על בריאות העובדים. בשנת 1914 הוקם בשירות בריאות הציבור המשרד לגהות תעסוקתית וסניטציה (Office of Industrial Hygiene and Sanitation). במקביל, החל התחום להתמסד באקדמיה. בשנת 1918 הקימה אוניברסיטת הרווארד את המסלול האקדמי הראשון לגהות תעסוקתית בראשות פיליפ דרינקר (Philip Drinker). בשנת 1938 נוסדה בארה"ב הוועידה הלאומית של גהותנים תעשייתיים ממשלתיים (American Conference of Governmental Industrial Hygienists, ACGIH) .
בשנות ה-30 ו-40 פורסמו בארה"ב ערכים גבוליים המומלצים לחשיפה לחומרים שונים, כאשר ההבדלים ביניהם במדינות שונות היו משמעותיים. לדוגמה, לחומרים כמו עופרת או בנזן הומלצו ריכוזים שהיו לעיתים כפולים ואף משולשים, בין מדינה אחת לשכנתה. בשנת 1945 פרסמה ACGIH את רשימת התקנים המאוחדת - ריכוזים מרביים מותרים (Maximum Allowable Concentration), שבהמשך קיבלו את השם "ערכי סף גבוליים" (Threshold Limit Values, TLV) והפכו לרשימה המוכרת ביותר בעולם המתפרסמת עד היום.
בשנות ה-30 נקלעה מערכת המשפט האמריקאית ל"משבר חבויות" (Liability Crisis) חסר תקדים, כאשר אלפי תביעות נזיקין בגין מחלות ריאה איימו למוטט תעשיות שלמות וחברות ביטוח. השיא הגיע עם אסון "גולי ברידג'" (Gauley Bridge), שבו מתו מאות עובדים מסיליקוזיס חריפה במהלך כריית מנהרה - אירוע שעורר זעזוע ציבורי ופוליטי עמוק. בעקבות זאת החלו מדינות רבות להסדיר בחקיקה את נושא מחלות המקצוע: בעוד שב- 1930 רק 12 מדינות הכירו בפיצוי על מחלות מקצוע, עד 1937 כבר היו 46 מדינות עם חקיקה בנושא. בשנות ה-60 התעורר משבר ציבורי נוסף בעקבות ספרה של רייצ'ל קרסון (Rachel Carson) "האביב הדומם" (Silent Spring), שהתריע מפני הסכנות שבשימוש בחומרי הדברה והשפעתם על האדם והסביבה. אף שהספר עסק באיכות הסביבה, הוא עורר מודעות רחבה לרעילותם של חומרים תעשייתיים.
המודעות הגוברת יצרה לחץ פוליטי שהוביל בשנת 1970 להקמת שני גופים משלימים: ה - EPA (Environmental Protection Agency) האחראי על הגנת הסביבה ו - OSHA (Occupational Health and Safety Administration) מינהל הבריאות והבטיחות התעסוקתית. הקמת OSHA שינתה את כללי המשחק: לראשונה הפכו תקני החשיפה המומלצים של ACGIH לתקנים מחייבים בחוק, תחת השם PEL, Permissible Exposure Limits.
בעשורים האחרונים ניצבת הגהות התעסוקתית בארה"ב בפני מציאות מורכבת. תקני ה - PEL הפדרליים מהווים את הרף החוקי, אך עדכונם איטי מאוד, מה שיוצר פער בין החוק לבין הידע המדעי העדכני, לכן נאלצים גהותנים להסתמך על ערכי סף וולונטריים, כמו ה - TLVs של ACGIH. בניגוד למודל הבריטי המבוסס על ניהול סיכונים גמיש וצמצום חשיפה לרמה הנמוכה ביותר שניתן (ALARP) המודל האמריקאי נותר קשיח וממוקד בציות לערך הנקוב בתקן. בנוסף, הלחץ מצד תביעות משפטיות ממשיך להשפיע באופן ייחודי על התעשייה האמריקאית. היכולת המדעית לקשור בין חשיפות עבר לתחלואה בהווה, בשילוב עם מערכת משפטית נחרצת, מעמידה את איכות התיעוד והמדידה במרכז עבודתו של הגהותן.
בעשור האחרון מתפתחת בארה"ב גישה מקצועית חדשה המבוססת על תפיסת "בריאות העובד הכוללת" (Total Worker Health ,TWH), שהוביל המכון הלאומי לבטיחות ובריאות (National Institute of Occupational Safety and Health, NIOSH). גישה זו מרחיבה את גבולות הגהות התעסוקתית המסורתית: היא אינה מסתפקת בהגנה על העובד מפני חשיפות כימיות או פיזיקליות ("Protection") אלא משלבת גם קידום בריאות ורווחה כללית ("Promotion"), כחלק בלתי נפרד ממערך ניהול הסיכונים.
קנדה
לפני שנות ה-70 היה מודל הגהות התעסוקתית בקנדה שונה מהמודל המוכר כיום. בדומה למודל הבריטי הראשון, הסמכות הייתה מרוכזת בידי מפקחי עבודה ממשלתיים בלבד. הפיקוח היה חיצוני: המפקח היה מגיע למפעל, מאתר ליקוי ומוציא צו. המעסיק נדרש לעמוד בתקנות ספציפיות, אך לא נשא ב"חובת זהירות" כללית ולא נדרש לנהל סיכונים באופן עצמאי.
המודל השתנה בעקבות משבר בריאותי חמור בקרב כורי אורניום באונטריו ליד אגם אליוט (Elliot Lake) בשנת 1974. בעקבותיו הוקמה ועדת האם (Ham Commission) שהציעה את המודל הקנדי המודרני המבוסס על מערכת אחריות פנימי (Internal Responsibility System, IRS) . לפי מודל זה, האחריות לניהול הסיכונים עוברת מהממשלה אל המעסיק והעובדים בתוך מקום העבודה. בנוסף, נקבעו שלוש זכויות יסוד לעובד: הזכות לדעת (על סיכוני הבריאות בעבודתו), הזכות להשתתף (בניהול הסיכונים באמצעות ועדות משותפות עם הנהלת המפעל) והזכות לסרב לעבודה מסוכנת. גהותן תעסוקתי בקנדה משמש לרוב כגורם המקצועי המתווך נתונים טכניים (כמו תוצאות ניטור חומרים כימיים או רעש) לוועדה המשותפת. עם זאת, הדגש בקנדה הוא על ניטור סביבתי לצורך עמידה בדרישות החוק, ולא על הערכת סיכונים איכותנית, כפי שנהוג בבריטניה.
גרמניה
המודל הגרמני שונה מהותית מזה של ארה"ב או בריטניה, שכן הוא צמח מתוך תפיסה של "שלום חברתי" וביטחון סוציאלי. בשלהי המאה ה-19, תחת הנהגתו של אוטו פון ביסמרק (Otto von Bismarck), הוקמה בשנת 1884 מערכת ביטוח תאונות העבודה הראשונה בעולם.
בניגוד למדינות שבהן החקיקה התפתחה בעקבות אסונות, בגרמניה נוצר מבנה של אגודות ביטוח מקצועיות - התאגדויות של מעסיקים לפי ענפי תעשייה (Berufsgenossenschaften), שקיבלו מהמדינה סמכות כפולה: לבטח את העובדים העובדים ולפצותם וגם לקבוע תקני גהות ולאכוף אותם. כך נוצר תמריץ כלכלי ישיר למניעת תאונות עבודה ומחלות תעסוקתיות. לצד אגודות הביטוח פועלים גופי פיקוח רשמיים (Gewerbeaufsicht) לאכיפת חוקי העבודה והגנת הסביבה.
אחד המאפיינים הבולטים של הגהות התעסוקתית בגרמניה הוא מודל STOP בהיררכיה להגנת העובדים מפני החשיפות: תחליף לחומר המסוכן (ubstitutionS), אמצעים הנדסיים (Technical measures), צעדים ארגוניים (Organizational measures) וציוד מגן אישי (Personal protection) - רק כמוצא אחרון. היררכיה זו מעוגנת בחוק, המחייב לבדוק את כל החלופות האפשריות להחלפת חומר מסוכן לפני תחילת השימוש בו ולהוכיח מעבר דרך כל שלבי ה - STOP לפני מתן ציוד מגן אישי.
בגרמניה הדמות המרכזית בשמירה על בריאות העובדים היא הרופא התעסוקתי, והגהותן עובד בתיאום הדוק עמו כחלק מצוות רב-תחומי. לעיתים קרובות הגהותן מועסק בייעוץ או פיקוח מטעם אגודות הביטוח, ולפיכך כוחו מול המעסיק משמעותי - שכן האיגוד הוא זה שנושא בעלויות מחלות המקצוע.
צרפת
התפתחות הגהות התעסוקתית בצרפת ייחודית בכך שהיא נותרה קשורה הדוקות לעולם הרפואה. בעוד שבארה"ב ובבריטניה התפתח הגהותן כדמות הנדסית - טכנית עצמאית, בצרפת נשמרה הדומיננטיות של הרופא התעסוקתי. בשנת 1900 הוקמה בצרפת הוועדה לגהות תעשייתית (Commission d'hygiène industrielle) במשרד העבודה וב- 1905 נקבעה תוכנית הלימודים הראשונה בתחום גהות תעסוקתית בפריז. בשנת 1908 הוקם המכון לגהות תעשייתית ולרפואה תעסוקתית (Institut d'Hygiène Industrielle et de Médecine Professionnelle), שהוקדש לתברואת סביבות עבודה ולמניעת מחלות מקצוע. בשנת 1921 אוחד המכון עם הפקולטה לרפואה - מהלך שסימן, כפי שמתואר באתר של האיגוד הבינלאומי לגהות תעסוקתית (Iinternational Occupational Hygiene Association, IOHA), "את סופה של הגהות התעסוקתית ועלייתה של הרפואה התעסוקתית בצרפת". בהמשך התפתחה הגהות התעסוקתית בתעשיות גדולות, בעיקר בחברות אמריקאיות או בריטיות שפעלו במדינה.
שינוי משמעותי חל בשנת 1989 עם פרסום "דירקטיבת המסגרת" האירופית 89/391/EEC שהגדירה גישה פרואקטיבית - מניעתית, שונה מגישה רפואית/קלינית, לשירותי בטיחות ובריאות תעסוקתית. הדירקטיבה הדגישה את הצורך בהערכת סיכונים תעסוקתיים ובעקבותיה חזרה הגהות התעסוקתית למרכז הבמה. ב- 1991 הוקמה האגודה הצרפתית לגהות תעסוקתית (SOFHY - Société Française d'Hygiène Occupationnelle) וב- 1992 נפתח המכון לגהות תעשייתית וסביבה (IHIE - Institut d'Hygiène Industrielle et de l'Environnement) בליון.
כיום כל מעסיק בצרפת חייב לנהל סיכונים תעסוקתיים ולהחזיק "מסמך יחיד" (Document Unique d'Évaluation des Risques Professionnels - DUERP), הכולל רשימת סיכונים ותוכנית פעולה למניעת תאונות ומחלות תעסוקתיות. עדכונו השנתי ובכל שינוי בתהליך העבודה הוא לב העבודה של הגהותן התעסוקתי, או ליתר דיוק, של "מומחה למניעת סיכונים מקצועיים" (Intervenant en Prévention des Risques Professionnels, IPRP), שכן תפקיד "גהותן תעסוקתי" אינו מוגדר בחוק. החוק מגדיר את הרופא כיועץ המרכזי לשיפור תנאי העבודה.
עם זאת, צרפת מובילה עולמית בהתייחסות לסיכונים נפשיים. נקודת המפנה הייתה "פרשת France Télécom" (כיום Orange) בסוף שנות ה-2000, שבה גל של עשרות התאבדויות עובדים נקשר לשיטות ניהול פוגעניות וללחץ נפשי קיצוני. מאז נחשבים סיכונים פסיכו-סוציאליים לחלק בלתי נפרד מאחריות המעסיק ומחובת הערכת הסיכונים על ידי הגהותן והרופא.
ישראל
הרגולציה בתחום הבטיחות והבריאות בעבודה בישראל מבוססת על מורשת מנדטורית - פקודת בתי החרושת הבריטית מ‑1946. בדומה למודל הבריטי המוקדם, בשנות ה‑50 התמקד הפיקוח על העבודה בארץ בשעות עבודה, עבודת נשים וילדים ובטיחות מכנית, אך כבר אז עסקו המפקחים גם בנושאי גהות.
באיור 8 נראה מכתב משנת 1947 מאת מנהל מחלקת העבודה בירושלים אל מפקח במחוז דרום, העוסק במפעל אסבסט שעמד לקום בפתח תקווה. במכתב היו מצורפות תקנות האסבסט הבריטיות משנת 1931 עם הנחיה לפיקוח על המפעל שיוקם.
הגהות התעסוקתית בארץ התפתחה, בדומה לבריטניה, כחלק ממערך הפיקוח על העבודה. כבר בראשית שנות ה-50 החלו חלק ממפקחי העבודה להשתמש בשיטות אינסטרומנטליות להערכת סיכונים גהותיים במפעלים.
בשנת 1954 הוקמה במשרד העבודה המעבדה לגהות תעסוקתית, שנועדה לתמוך בפעילות המפקחים. התפתחות נוספת חלה בשנות ה-60 עם חקיקת תקנות בטיחות בעבודה עם חומרים מסוימים (אבק מזיק, עופרת ועוד). באיור 9 מופיע הפרסום הראשון של תקני ACGIH בחוברת של המוסד לבטיחות ולגהות מיולי 1965.
בשנת 1970 עברה החקיקה בתחום הבטיחות והבריאות בעבודה ריענון משמעותי עם פרסום פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, שהחליפה את הפקודה המנדטורית הישנה. בשנת 1974 הוקם בארץ "המרכז לבטיחות, הגהות והבריאות התעסוקתית", שהפך בשנת 1982 ל"מכון לבריאות התעסוקתית" באוניברסיטת תל אביב. בעקבות ההתפתחויות הרגולטוריות באירופה ובארה"ב בשנות ה-70 ובמיוחד בעקבות החקיקה הבריטית החדשה משנת 1974 הוקמה בארץ בשנת 1978 ועדה ממלכתית-ציבורית (ועדת גונן). הוועדה המליצה, בין היתר, על עדכון תקנות הבטיחות. בעקבות ההמלצות הורחבו תקנות הבטיחות בעבודה באופן משמעותי במהלך שנות ה-80, ואומצו ערכי הסף הגבוליים של ה - ACGIH כתקנים רשמיים עבור גורמים שלא נקבעו להם תקנות ייחודיות בישראל. צעד זה העניק למערכת גמישות רבה והתאמה לשינויים המתעדכנים בערכים ב - ACGIH בהתאם לממצאים מדעיים, אך גמישות זו אינה חלה על ערכים שנקבעו בתקנות ייחודיות.
בשנות ה-90 פעל בארץ איגוד הגהותנים התעסוקתיים. האיגוד היה פעיל מאוד, בעיקר בארגון כנסים מקצועיים ובמאמצים להשגת הכרה רשמית במקצוע הגהותן התעסוקתי. באותה תקופה החל בארץ תהליך של הפרטת בדיקות הניטור הסביבתי תעסוקתי. נפתחו מעבדות פרטיות והוקם קורס ייעודי להכשרת בודקי מעבדה ולהסמכתם. בשנת 2005 נסגר המכון לבריאות תעסוקתית. בהמשך, במוסד לבטיחות ולגהות הוקמה מחלקת מחקר.
לסיכום, ניתן לומר כי הגהות התעסוקתית בישראל היא תולדת שילוב בין הגישה הבריטית הישנה, המבוססת על פיקוח חיצוני על מפעלים, לבין הגישה האמריקאית, המדגישה בדיקות ניטור וציות לתקנות בטיחות המפרטות את חובות המעסיק כלפי עובדיו. בשנת 2013 הותקנו תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות), תשע"ג-2013, המחייבות מעסיקים במפעלים גדולים להכין ולעדכן תוכנית לניהול בטיחות. תקנות אלו אמנם הכניסו מושגים מודרניים כמו הערכה וניהול סיכונים, אך הבסיס החוקי, פקודת הבטיחות בעבודה משנת 1970, נותר ללא שינוי ושירותי בריאות תעסוקתית פרואקטיביים בארץ טרם הוטמעו.
סיכום
הגהות התעסוקתית התפתחה במדינות המערב לאורך מסלולים היסטוריים שונים, שעוצבו בהתאם לנסיבות המקומיות ולתרבות הפוליטית בכל מדינה. כך, המודל הבריטי מציג גישה גמישה המבוססת על עקרון "חובת הזהירות", בעוד שהמודל האמריקאי מאופיין בקשיחות רגולטורית ובהשפעה ניכרת של מערכת המשפט. המודל הקנדי משלב בין רגולציה ממשלתית לבין אחריות משותפת פנימית של עובדים ומעסיקים. לצידם בולטים מודלים אירופיים ייחודיים: המודל הגרמני, הנשען על אגודות ביטוח מקצועיות חזקות המובילות את תחומי המניעה והאכיפה, והמודל הצרפתי, שבו הגהות התפתחה כחלק ממערך רפואי-סוציאלי ממלכתי. בישראל התגבש מודל היברידי, המשלב מורשת מנדטורית של פיקוח חיצוני עם דגש על ציות לתקנים ולדרישות המדינה, בדומה למודל האמריקאי.
ערכה : יפעת זר, מדור ידע וחדשנות, המוס"ל