צילום: מיכאל לרר
מאת:יחי' האינטרנט, המוסד לבטיחות ולגיהות
תאריך:29/11/2016
מהי בערה?
בערה היא התרכבות כימית של חומר עם חמצן, היוצרת תהליך חמצון, שבו משתחררת אנרגיה. תהליך החמצון יכול להיות אטי, ללא הופעת אש ועם שחרור אנרגיה קטן, ולכן, יש עלייה נמוכה בטמפרטורת החומר. תהליך כזה מתרחש בחמצון מתכות (קורוזיה), בנשימה, בריקבון ועוד. התהליך גם יכול להיות מהיר ומלווה בעלייה של עשרות ואף אלפי מעלות חום, וייצור בערה או התפוצצות. לדוגמה: בשרפת מתכות קלות (מגנזיום, אלומיניום, ליתיום, נתרן, אשלגן ועוד) משתחררות בשעת הבערה טמפרטורות גבוהות מאוד, שבין 2,000 ל-3,000 מעלות צלסיוס.
הגדרות:
חמצון – תהליך כימי של התרכבות החמצן בחומר.
בעירה/שרפה – חמצון מהיר המתפתח תוך כדי פליטת אור, חום גבוה ועשן, להבות או צירוף של מרכיבים אלה.
אש- האור והלהבה המופיעים והנראים לעין בשעת שרפת חומרים.
גורמי היסוד
לא תיתכן שרפה ללא נוכחותם של שלושת גורמי האש והימצאותם בעת ובעונה אחת במקום אחד. שלושת גורמי האש הם: חומר דליק; חמצן; חום.
בלשון מקצועית אנו קוראים להם "משולש האש". כיום, מוכרת גישה אשר לפיה מדובר בארבעה מרכיבים: המרכיב הרביעי הוא רציפות התהליך.
פירמידת האש
 |
| מטרתן של כל שיטות הכיבוי היא לנטרל לפחות את אחת מצלעות המשולש |
סוגי השרפות ומשמעותן
שרפת מוצקים
בשרפת מוצקים, זו שאנו מגדירים כשרפה רגילה, נכללים כל החומרים שהם מוצקים דליקים, כגון נייר, עץ, פחם, טקסטיל, גומי וכד'.
שרפת נוזלים דליקים
בסוג זה של שרפה נכללים נוזלים כגון בנזין, נפט, סולר, אלכוהול, שמן, חומרי סיכה, גריז, זפת וכד'. הנוזלים הדליקים מתלקחים מהר יותר מאשר חומרים מוצקים דליקים. הטיפול בנוזלים הדליקים מותנה בהגדרה נכונה של סוג הנוזל שבוער. בכיבוי חשוב לזכור שהנוזלים הדליקים צפים על פני המים (ולכן אין לכבות אותם במים).
שרפת חשמל
כל שרפה שמעורב בה חשמל נחשבת כשרפת חשמל, כולל שרפה במתקני החשמל המצויים תחת מתח חשמלי, כגון מנועים חשמליים, ממסרים, לוחות חשמל. ההגדרה המיוחדת נובעת מכך ששרפת חשמל אין לכבות במים או בחומרי כיבוי רטובים.
שרפות גז
בסוג זה של שרפה נכללים כל סוגי השרפות של גזים דליקים, כגון מימן, אצטילן, בוטן, פרופן (גז בישול) וכד'. חשוב לזכור: גזים דליקים ביחסי תערובת מתאימים עם האוויר עלולים לגרום להתפוצצות, ולכן יש לנהוג זהירות יתר בעבודה עם גזים דליקים.
שרפות בשטחים פתוחים
שרפות בשטחים פתוחים ניצתות בעשבים, ביבולי שדה, בשיחים, ביערות ובדומיהם. לשרפות אלו אופי ייחודי, המחייב צורת מאבק שאינה דומה למאבק בשרפות אחרות. מרגע שפורצת שרפה בשטח פתוח, הבערה היא מהירה ורציפה. שלושת הגורמים העיקריים המשפיעים על התנהגות האש בשטח פתוח הם: סוג חומר הבערה, מזג האוויר והתנאים הטופוגרפיים. כל גורם לחוד יכול להשפיע על מהלך השרפה, וכמובן שהעוצמה של שלושתם יחד תכתיב את התנהגות האש.
מאפייניו של מזג האוויר המחולל שרפה הם: רוח, טמפרטורה, לחות יחסית ומשקעים. הרוח מלבה את הלהבות; הטמפרטורה משפיעה על הרוח ועל חומרי הבערה; הלחות היחסית משפיעה על חומרי בערה חסרי לחות ("מתים"); המשקעים קובעים את תכולת הלחות של חומרי הבערה ה"חיים".
התאמת שיטות הכיבוי לסוגי השרפות
בחירת שיטת הכיבוי מותנית בדרך כלל בסוג השרפה (מוצקים, נוזלים, מתכת, חשמל, גזים), בממדיה ובאמצעים העומדים לרשות הכבאים.
כיבוי שרפת מוצקים
שרפה זו היא, בדרך כלל, הקלה ביותר לכיבוי ואפשר לבחור לנטרל לפחות את אחד הגורמים במשולש האש (מניעת אספקת חומר דליק, מניעת חמצן, הרחקת מקור חום). שרפת מוצקים תכובה, בדרך כלל, במים –בשיטת הקירור.
כיבוי שרפות של נוזלים דליקים
הכיבוי נעשה בעיקר בשיטת ההשנקה: בידוד חומר הבערה מהחמצן שבאוויר. בדרך כלל אין להשתמש בשיטת הבידוד (של חומר הבעירה מהאש), משום שלא ניתן להפריד בין הדלק הבוער ובין הדלק שאיננו בוער. בשיטת ההשנקה אפשר להשתמש רק בחומרי כיבוי שעיקר תכליתם היא לכסות את פני שטח השרפה, ובו-זמנית יש להם גם השפעה מקררת.
השימוש במים בצורתם הרגילה לכיבוי שרפת שמנים אסורה משתי סיבות:
- המשקל הסגולי של המים גדול יותר ממשקלם הסגולי של רוב הנוזלים הדליקים. במקרה של הזרמת מים למכל הדלק, צפוי שהמים ישקעו במכל וידחקו את מקומו של הנוזל הדליק, ואז תיווצר שפיכה של הדלק הבוער מהמכל החוצה והאש תתפשט.
- הזרמת מים בסילון (זרם מים בלחץ חזק) תגרום להתזה של הנוזל הבוער לסביבה ותוביל להתפשטות האש.
שיטת הכיבוי הרצויה והטובה ביותר של נוזלים היא באמצעות קצף כיבוי בריכוז של 6%-3% וכמות של בין 4 ל-6.5 ליטר/דקה למ"ר, בהתאם לסוג הנוזל הדליק ושיטת היישום. מתיזים את הקצף על שטח החתך העליון של המכל וגורמים לתהליך של השנקה.
כיבוי שרפת חשמל
זו נעשית בעיקר בשיטת ההשנקה, אך ורק באמצעות חומרי כיבוי מתאימים: אבקה (בשרפות חוץ) גזים אינרטיים (בשרפות פנים). ברור שבשרפה שמעורב בה גורם החשמל, אפשר להתיז מים בריסוס על הדופנות החיצוניות של המכלים, לשם קירורם ולמניעת סכנת התלקחות חוזרת, מה שאופייני בשרפת דלקים ושמנים.
יש לדאוג בראש ובראשונה להפסקת זרם החשמל באזור השרפה. הפסקת הזרם אפשרית עם ניתוק מערכת החשמל, על ידי הסרת פקק הביטחון או מפסק הזרם הראשי, או חיתוך החוטים.
יש להיזהר מאוד בשרפות חשמל. כבאי מקצועי יבחין בשרפת חשמל הגורמת לקצר חשמלי. הוא ינתק את הזרם לאזור ואז השרפה תהפוך לשרפת מוצקים רגילים.
כיבוי שרפת גזים
כיבוי שרפת גז נעשית בשיטת ההשנקה, באמצעות מטפי כיבוי מתאימים.
אפשר להפסיק את זרימת הגז מהמקור על ידי סגירת ברזים או מגופים. לאחר כיבוי הלהבות יש לדאוג לאוורור מתאים, כדי לסלק את הגזים שהצטברו ולא נשרפו. במקרים מסוימים אפשר להשתמש בזרם מים, שמותז בצורות שונות על מקור הלהבה – הן לשם כיבוי והן לשם עיבוי הגזים ומהילתם – כדי לסלק סכנה של הצפת אש או התפוצצות. אפשר להשתמש בהזרמת מים על גוף המכל לשם קירור דופנותיו ולמניעת התלקחות כתוצאה מחום גוף המכל, וזאת, בצורת ריסוס.
כיבוי בשטחים פתוחים
השיטה לבקרת שרפה בשטח פתוח היא בקרה על ההיקף. היעד הוא קביעת קו בקרה, המקיף את השרפה כולה, והפיכת כל חומרי הבערה המוקפים לבלתי מזיקים. קיימות שתי שיטות: תקיפה ישירה ותקיפה עקיפה. בשיטה הישירה נוקטים פעולה ישירה נגד הלהבות בשולי השטח הבוער. תקיפה עקיפה מבוצעת במרחק כלשהו מן האש כדי להפסיק את התקדמותה. יש לקבוע את הקו במרחק משולי התקיפה ולשרוף את חומר הבעירה שבתווך.שרפות בשטח פתוח משתנות ללא הרף ולכן קורה שמתחילים את פעולת הכיבוי בשיטה אחת ומסיימים באחרת.
אין לכבות שרפה שמעורב בה חשמל באמצעות מים, בשל סכנת התחשמלות!
מַטְפִּים*
מטְפֵּי אבקה
מטפי האבקה מתאימים לכל סוגי השרפות פרט לכיבוי של מתכות בוערות שלהם נדרשת אבקה מיוחדת.
מטפי אבקה מיוצרים במבחר גדול, החל ממטְפֶּה ידני בתכולה של 1 ק"ג אבקה ועד מטְפּים מוסעים בתכולה של 250 ק"ג, והן כמטפי אירוסול חד-פעמיים בתכולה של 2-1 ק"ג.
חשיבות רבה יש להתאמת גודל המטפה לממדי הדלקה. פעולת הכיבוי של האבקה היא אמנם מהירה מאוד, אך גם חולפת במהירות, ואם לא הושג כיבוי מושלם, הדלקה עלולה להתלקח שוב. לכן חשוב להשתמש במטפה בגודל מתאים, כך שתישאר עתודה מסוימת לכיבוי התלקחות חוזרת.
מטפי CO2 (פחמן דו-חמצני)
מטפי CO2 יכולים להיות מיטלטלים או על גלגלים.
מטפה CO2 מתאים במיוחד לכיבוי דלקות נוזלים וגזים, ולדלקות חשמל בתוך מבנה. אין להשתמש במטפה מסוג זה לכיבוי דלקות מתכות ודלקות מוצקים, ובמיוחד לא לדלקות להט עמוקות, שבהן הוא אינו יעיל. החומר איננו ידידותי לסביבה.
בזמן הפעלת המטפה, הגז מתפשט במהירות רבה וגורם לקירור של הסביבה ושל העצמים שעליהם הוא מופעל. הקירור אמנם תורם מעט לכושר הכיבוי של המטפה. כשגז פחמן דו חמצני נפלט, הוא תופס את מקום החמצן וחונק את האש. אפקט הקירור עלול גם להשפיע על הציוד שאיתו החומר בא במגע בזמן הכיבוי, כגון ציוד אלקטרוני רגיש.
CO2 הוא גז הנחשב לאינרטי; הוא אינו קורוזיבי ואינו מוליך חשמל. לכן אפשר להשתמש בו לכיבוי דלקות של ציוד חשמלי תחת מתח.
מטפי הלוטרון (HALOTRON)
החומר העיקרי המקובל במטפים הוא הלוטרון. מטפי הלוטרון מיוצרים כמטפים נישאים בתכולה של 12-3 ק"ג, כמטפים מוסעים בתכולה עד 50 ק"ג וכמטפי אירוסול להגנה אישית ולשימוש בבית וברכב בתכולה 1-0.3 ק"ג.
המטפים מתאימים לכיבוי דלקות נוזלים ודלקות חשמל, בעיקר בתוך מבנים ובמערכות כיבוי אוטומטיות.
אפשר להשתמש בהם גם לכיבוי דלקות שטחיות של מוצקים, בשלבים הראשונים להתהוותן. חומר הכיבוי אינו מוליך חשמל ואינו רעיל או קורוזיבי, אך מוצרי פירוקו במגע עם האש עלולים לגרום לקורוזיה של מתכת והם גם מפיקים ריח חריף, המקשה על נוכחות אדם בסביבה. בדומה לפעולת אבקת כיבוי, פעולת החומרים ההלוניים על האש היא מידית, אך חולפת, ואם הדלקה לא כובתה כליל, קיימת סכנה של התלקחות חוזרת.
מטפי מים
קיימים בשני סוגים עיקריים, והם: מטפים בעלי גז דוחף, המאוחסן מראש בתוך המטפה (לחץ מוכל), ומטפים עם מתקני שאיבה שונים, שבהם יש ליצור לחץ המסניק את המים בזמן הכיבוי או ישירות לפני הפעלת המטפה.
מטפי קצף
משמשים לכיבוי שרפות של דלקים נוזליים. מטפה קצף מכני בנוי בצורה הדומה למטפה מים בעל לחץ מוכל. מטפי קצף מכני מיוצרים גם בדגמים מוסעים, בתכולה של 50 ו-150 ליטר תמיסה. במטפים אלה הגז הדוחף לא מוחזק בקביעות בתוך המכל, אלא מאוחסן בנפרד בגליל לחץ הצמוד למטפה.
*מתוך חוברת מידע תשתיות נפט ואנרגיה- תש"ן
**"יסודות תורת הכבאות" מהדורה רביעית (משרד הפנים, נציבות כבאות והצלה)
"לשונות האש" (דבר האקדמיה ללשון):
מטף או מטפה?
השם הרווח למכל המשמש לכיבוי שרפות הוא מַטָּף, ואולם שמו התקני הוא מַטְפֶּה.
את המונח מַטְפֶּה חידש ועד הלשון העברית במילון למונחי כבאות שיצא לאור בשנת תש"ז (1947) בשיתוף מרכז מכבי האש בארץ ישראל. המילה חודשה על פי המשמעות 'כיבוי' שיש לשורש טפ"י (או טפ"א) בשתי אחיותיה החשובות של העברית: הארמית והערבית. בערבית השורש הקרוב טפ"א הוא הרגיל בהקשר של כיבוי אש:
- طَفِئَ (טַפִאַ) – כָּבָה;
- إِطْفَائِيّ (אִטְפַאאִיּ) – כַּבַּאי;
- המונח המקביל למַטְפֶּה הוא مِطْفَأَة (מִטְפַאַה).
גם באנגלית שמו של המכל הזה נגזר ממילה שמשמעה כיבוי: extinguisher (מן extinguish – לכבות).
עם השנים צמחה לצד המילה המקורית מַטְפֶּה המילה מַטָּף. איך נוצרה מילה זו אפשר רק לשער: מכיוון שהשורש טפ"י אינו מוכר לרוב דוברי העברית, לא הובן השם מַטְפֶּה כמציין כיבוי, אלא כמציין טפטוף והטפה, והחלו לקרוא לו מַטָּף. ככל הנראה, קרה הדבר בגזירה לאחור מצורת הרבים של מַטְפֶּה: מטפים. צורה זו אמורה להיקרא מַטְפִּים ובנסמך מַטְפֵּי־(כיבוי אש), אך ללא ניקוד נקראה בטעות כריבוי של מַטָּף: מַטָּפִים, מַטְּפֵי־. ואולם אין כל קשר בין מכל כיבוי האש לטפטוף והטפה: חומר הכיבוי אינו מטפטף מן המכל, אלא מותז ממנו בחוזקה, ויתרה מזו: במַטְפִּים הנפוצים ביותר אין כלל נוזל, כי אם גז, קצף או אבקה.
בנוסף המוסד לבטיחות ולגיהות פרסם:
- תקציר בנושא בטיחות אש ת-092 לרכישה
- ראיון בתוכנית של דליק בנושא אש שריפה ומניעתה במקומות העבודה לראיון
- אינדקס שריפות לחדשה