התפתחות המדע והטכנולוגיה הובילה ליצירת איומים חדשים על הקיום האנושי ועל איכות החיים. כדי למנוע פגיעה בביוספרה, פותחה תפיסת הזהירות המונעת, Precautionary Principle (PP), אשר גלשה לתחומים רבים נוספים. עקרון הזהירות המונעת נמצא בשימוש נרחב בכל העולם, בעיקר בנושאי הגנת הסביבה. בין השאר, הוא משולב בכמה תקנות של האיחוד האירופי, במטרה להגן על בריאות האדם והסביבה מפני הסיכונים המצויים בכימיקלים, ועל בטיחותם של העובדים בתעשייה זו.
בבסיסו של עקרון הזהירות המונעת מונח הרעיון של מניעת סכנה או הימנעות ממנה לפני שייגרם נזק. הגישה הפילוסופית מאחורי העיקרון אומרת ש"כאשר פעילות מסוימת מהווה איום על בריאות האדם או הסביבה, יש לנקוט אמצעי מנע אפילו אם הגורמים והתוצאות אינם מוכחים מדעית באופן מלא".
ההגדרה המובילה של עקרון הזהירות המונעת נוסחה בוועידת האו"ם לסביבה ופיתוח בריו דה ז'נירו, ברזיל, בשנת 1992: "כדי להגן על הסביבה, גישת עקרון הזהירות תיושם באופן נרחב על ידי המדינות, על פי יכולתן. היכן שקיים איום של נזק חמור או בלתי הפיך, היעדר ודאות מדעית מלאה לא תשמש כסיבה לאי-נקיטת אמצעים לבחינת השפעת עלות-תועלת לצורך מניעת השפלה (גריעה) סביבתית".
להלן ארבעת חלקי ההצהרה של עקרון הפעולה המונעת:
- מוטלת חובה על אנשים לפעול כדי למנוע פגיעה בטרם קרות נזק. אם קיים חשש סביר שמשהו רע עלול לקרות, אזי חובה לנסות למנוע זאת.
- נטל ההוכחה לחוסר מסוכנות של טכנולוגיה חדשה, תהליך, פעילות או כימיקל חדש מוטל על אלו שמעוניינים להשתמש בהם או להכניסם לשימוש, ולא על הציבור או על העובדים.
- לפני השימוש בטכנולוגיה חדשה, בתהליך או בכימיקלים חדשים, או בתחילת פעילות חדשה, אנשים מחויבים לבחון מגוון רחב של חלופות, כולל החלופה של לא לעשות דבר.
- ההחלטות שיישום עקרון הזהירות המונעת חל עליהן חייבות להיות פומביות, מפורסמות, דמוקרטיות, ועליהן לכלול גם את הצדדים המושפעים.
כימיקלים ועקרון הזהירות המונעת
ההתפתחות המדעית מובילה לפיתוח חומרים כימיים חדשים, אשר מידת הסיכון שלהם עדיין לא ידועה. אי לכך, עקרון הזהירות המונעת משולב בכמה הוראות ותקנות.
במהלך שנת 2007 נכנסה לתוקף האמנה האירופית REACH י(Registration, Evaluation, Authorisation and Restriction of Chemical substances), אשר היא תקנה של האיחוד האירופי. היא נועדה לשפר את ההגנה על בריאות האדם והסביבה מפני הסיכונים שיכולים להיגרם על ידי כימיקלים, תוך שיפור התחרותיות של תעשיית הכימיקלים באיחוד האירופי, כולל קידום שיטות חלופיות להערכת הסיכון של חומרים. זאת, כדי להפחית את מספר הבדיקות בבעלי חיים.
האמנה מטילה את נטל ההוכחה על החברות המייצרות. כדי לעמוד בדרישות התקנה, על החברות לזהות ולנהל את הסיכונים הקשורים לחומרים שהם מייצרים ומשווקים. עליהם להמחיש לסוכנות האירופית לכימיקלים ECHA כיצד להשתמש בחומר בבטחה. נוסף על כך, עליהם להעביר למשתמשים בחומרים את הידע לניהול הסיכונים.
השלכות על בטיחות ובריאות העובדים
עקרון הזהירות המונעת אומץ על ידי קבוצות ייעודיות להגנה על בטיחות ובריאות העובדים. בשנת 1996 העבירה האגודה האמריקאית לבריאות הציבור החלטה בשם "עקרון הזהירות והחשיפה לכימיקלים במקום העבודה". “The Precautionary Principle and Chemical Exposure Standards for the Workplace”. ההחלטה הכירה בצורך ליישם את הגישה המונעת, ובכלל זה שכל חומר כימי נחשב מסוכן עד שמידת הרעילות שלו ידועה מספיק. הקפדה על מידת החשיפה או מגבלת החשיפה לחומר הכימי הן חלק מעיקרון הזהירות המונעת.
בבריטניה, הנושא מובא תחת התחיקה הבאה בצורות שונות: Control of major accident hazards regulations (COMAH) בהסתמך על התחיקה, הוקמה קבוצת העבודה הבאה: Interdepartmental Liaison Group on Risk Assessment (ILGRA) קבוצת העבודה פרסמה מסמך מנחה בנושא עקרון הזהירות המונעת. המכון הבריטי לבטיחות וגיהות בעבודה (HSE) דורש, בהתאם למסמך של קבוצת העבודה, בזו הלשון:
"חברות, המפעילות אתרים או מתקנים הנכללים ב-"COMAH", בדרג העליון (של הסיכונים), נדרשות להכין דוחות בטיחות, בדגש בטיחותי בכל עת על המערכות המשמשות להבטחת פעולת המתקן או האתר, וכי כל האמצעים הדרושים ייושמו למניעת תאונות גדולות, או במקרה של תאונות גדולות, כדי להגביל את ההשפעות על האנשים והסביבה".
הערכת סיכונים תעסוקתיים בהתאם לעקרון הזהירות המונעת
קיימת חשיבות רבה לאופן שבו אוספים נתונים מדעיים וטכניים, ומבצעים הערכת סיכונים תעסוקתיים, ככל שאפשר בלי להידרש לסיכום מינימלי של סיכונים כמותיים. מקרים כגון אלה, שבהם יש לנקוט אמצעי זהירות, מופיעים תחת עקרון הזהירות המונעת. למשל, בעת הערכת הסיכונים הנובעים מכימיקלים, חשוב להחליט אם אפשר לקבוע את הסיכונים הכרוכים בכך בוודאות מספקת ולהסביר עד כמה הממצאים חזקים, או, לחילופין, להסביר מדוע אי אפשר לקבוע במקרים מסוימים, בחומרים מסוימים, את הסיכונים. במקרה שאי אפשר לכמת את הסיכונים, הדיווח יאפשר למנהל הסיכונים לבחור את אמצעי המניעה, בהתבסס על עקרון הזהירות המונעת.
בניהול סיכונים תעסוקתיים אפשר להשתמש בנתונים כדי להחליט אם לאמץ אמצעים אם לאו, ואם כן, מה יהיו הצעדים. (זה נקרא עקרון המניעה) "חוסר הוודאות" במקרים אלה נוגע לשאלה מתי יתרחש נזק, אבל לא את הסיכוי לנזק. בהיעדר האפשרות לקביעת קשר סיבתי מבוסס לגרימת סיכון, אי אפשר להשתמש ביחסי מינון או תגובה הניתנים לכימות, או בהערכה ניתנת לכימות הסיכון הפוטנציאלי, שעשוי להתממש כסיבה לאי-פעולה. אך גם במקרים שבהם הסיכונים ניתנים לכימות, וגם במקרים שלא, יש להבטיח רמה גבוהה של הגנה, כפי שנקבע באמנת האיחוד האירופי, ויש להביא בחשבון נתונים מדעיים וטכניים זמינים.
הפקת לקחים מהעבר
מניסיון העבר עולה השאלה כיצד להכיר ולהגיב לא רק לחוסר ודאות מדעית, אלא גם לבורות, למצב של אי-ידיעה, שממנה נובעות גם תגליות מדעיות וגם "הפתעות" לא נעימות, כמו חורי האוזון וסוגי סרטן נדירים. סוקרטס הגיב לכך כאשר הכיר בבורוּת כמקור לחוכמה, וטען, כי חשיבותה של ההכרה בבורות העצמית היא בסילוק הדעות הקדומות, לשם פיתוח הסקרנות והלמידה.
ההיסטוריה רצופה דוגמאות של התעלמות מאזהרות מוקדמות לגבי שימוש אסור בחומרים שונים, אשר נחשבו למועילים ונמצאו במהלך השנים כמזיקים, הן לאדם והן לסביבה, ובסופו של דבר, לאחר הפקת לקחים מאוחרים, לעתים מאוחרים מדי, השימוש בחומרים אלה הוגבל או הופסק. התראות ראשונות על נזקי קרינה (X, רדיואקטיבית) הופיעו כבר בשנת 1896. ההתראה המהימנה הראשונה על נזקי האסבסט הופיעה כבר בשנת 1898, ואילו התראות ראשונות על נזקים הנובעים משימוש בבנזן הופיעו החל משנת 1897, ויש הטוענים שהסימנים נראו עוד קודם לכן.
|
על PCBs (ביפניל רב-כלורתי)
PCBs הם תערובות של כימיקלים אורגניים סינתטיים עם כלור, שעברו סינתזה לראשונה במעבדה בשנת1881. כולם בעלי אותו מבנה כימי בסיסי ותכונות פיזיקליות דומות, החל מנוזלים שומניים ועד למוצקי שעווה. ייצור המוני של PCBs לשימוש מסחרי החל בשנת 1929. כבר בשנת 1899 זוהה מצב פתולוגי בשם Chloracne מחלת עור, אשר פגעה באנשים המועסקים בתעשייה הכלורנית.37 שנים חלפו בטרם הפכו PCBs לנושא ציבורי מרכזי והוכרו כמזהמים סביבתיים וכסכנה לבעלי חיים ולבני אדם. ייצור בקנה מידה גדול ברחבי העולם, ובמיוחד במדינות מזרח אירופה, נמשך עד אמצע שנות השמונים. PCBs הם הדוגמה הברורה הראשונה לחומר שלא התפזר במכוון לסביבה, אך בכל זאת הפך לנפוץ והצטבר לריכוזים ביולוגיים גבוהים בגופם של בעלי חיים.
PCBs שימשו בעיקר בציוד חשמלי, כגון קבלים ושנאים, בגלל תכונות הבידוד שלהם והתנגדות לטמפרטורות גבוהות. עם השנים, גדל מספר השימושים ב-PCBs וכלל שימוש כנוזלים במחליפי חום (כגון דוד חימום למים, רדיאטור, מתקני בישול תעשייתיים), כנוזלים הידראוליים, כמרכיבים בפלסטיק PVC, צבעים, דבקים, חומרי סיכה, נייר העתקה ללא פחמן וכשמן טבילה למיקרוסקופים. חומרי איטום המכילים PCBs היו בשימוש נרחב לבנייה ולשיפוץ מבנים. בין השנים 1988-1929 היה סך הייצור העולמי של PCBs (למעט ברית המועצות וסין) 1.5 מיליון טון.
האזהרה הראשונה על כך ש-PCBs הופך להיות בכל מקום בסביבה, הגיעה מסורן ינסן, חוקר במכון לכימיה אנליטית בשוודיה, בשנת 1966, בעת שעבד על DDT וגילה מולקולות לא ידועות בשרירים של נשרי ים בעלי זנב לבן בים הבלטי, בשוודיה. הרמות היו גבוהות במידה ניכרת אצל הנשרים שאוכלים את דגי הים מאשר בדגים עצמם, שנאספו מאותם אזורים. ינסן הגיע למסקנה כי המולקולות אינן מתפרקות בקלות והן נשארות ברקמות. המולקולות/הכימיקלים המסתוריים היו עמידים ביותר בפני התמעטות. כמו כן, הם לא הושפעו אפילו כשהורתחו בחומצה גופרתית מרוכזת. נדרשו שנתיים נוספות של מחקר כדי להוכיח שמדובר ב-PCBs. בשנת 1969 פרסם ינסן את ממצאיו, שהראו ריכוזי PCBs גבוהים להפליא בחלק גדול מהחי בים הבלטי. PCBs חדרו לסביבה בכמויות גדולות במשך יותר מ-37 שנים והצטברו לאורך שרשרת המזון.
פרסום אזהרה ראשונה כיPCBs מזיקים לבני אדם הופיע ב-1968, לאחר אירוע הרעלה, שהתרחש במפעל ייצור שמן מאכל ביפן, שבו 1,800 עובדי המפעל אכלו אורז מזוהם ב-PCBs (אשר חדר לשמן המאכל ששימש להכנת האורז כתוצאה מדליפה בצינור שמן תרמי לחימום שמן המאכל). בעקבות האירוע, הומצאה מילה יפנית חדשה:Yusho - מחלת שמן האורז. בשנת 1972 אסרה שוודיה שימוש ב-PCBs במערכות פתוחות, וב-1976 חוקק חוק אמריקאי, "פיקוח על חומרים רעילים", אשר התיר שימוש ב-PCBs רק במערכות סגורות לחלוטין. ב-1980 התקבלו הוכחות לזיהום חלב אם ב-PCBs, וב-1990 אובחנו פגיעות מוחיות והשפעות על ה-IQ של העוברים, כאשר נשים בהיריון אכלו מזון דיאטטי, שהיה מזוהם ב-PCBs. כתוצאה מכך, הטוֹקְסִיקוֹלוֹגְיָה החלה לייצג פרדיגמה חדשה עבור רעילות, וב-1996 קבעה דירקטיבה אירופית שיש להפסיק את השימוש עד שנת 2010.
|